בש"פ 42/11 מדינת ישראל נ. מוטי לוי

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 יום נוספים החל מיום 10.1.2010 או עד למתן פסק-דין בתפ"ח 304/10 בבית המשפט המחוזי בירושלים, לפי המוקדם.

1.

ביום 11.1.2010 הוגש כתב אישום נגד המשיבים ונאשם נוסף (שיכונו ביחד, להלן: הנאשמים ) המייחס להם עבירות של קשר לפשע וניסיון לרצח, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 10.2.09, התקשר כפיר ששון (להלן: המתלונן ) לדודהּ של בת זוגו (להלן, גם: לינור ), על-מנת לבקש עזרה כספית. הוא שוחח עם בת זוגו של הדוד, והשיחה בין השניים הסתיימה ב"טונים צורמים". לאחר שיחת הטלפון, קשרו הנאשמים קשר לרצוח את המתלונן. לשם כך הם הצטיידו בסכין ואקדח, והלכו לדירת חמותו של המתלונן – שבה שהו באותה העת המתלונן, לינור ושני ילדיהם. על מנת לקדם את הקשר, התקשר המשיב 1 – שהוא אחיה של לינור – למתלונן, והשניים קבעו להיפגש בסמוך לבניין שבה נמצאת הדירה. שלושת הנאשמים המתינו למתלונן בחניית הבניין, כשכלי הנשק מוסתרים בבגדיהם. לאחר שהמתלונן ירד לחנייה, התנפלו הנאשמים על המתלונן ותקפו אותו באכזריות. המשיב 1 דקר את המתלונן דקירות קשות בפלג גופו העליון ובבטנו. תוך כדי דקירתו, גררו השלושה את המתלונן לגינה סמוכה תוך שהמשיב 1 צועק למשיב 2, אשר החזיק באקדח, "תירה בו, תירה בו". המשיב 2 דרך את האקדח וכיוון אותו אל עבר ראשו של המתלונן. בשלב מסוים הגיעה למקום לינור, והפרידה בכוח בין המשיב 1 לבין המתלונן תוך שהיא צועקת "מוטי תפסיק". בשלב זה, צעק המשיב 1 למשיב 2 "אל תירה". לאחר מכן, הבחינו שכנים באירוע המתרחש, והמשיבים נמלטו מהמקום בריצה. לינור הבהילה את המתלונן לבית החולים, שם אושפז ונותח. פציעותיו כללו דקירות בירך ימין, דקירות בבטן ודקירה אחת בחזהו אשר חדרה בין הריאה ללב.

2.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' דרורי ) הורה על שחרור הנאשמים לחלופת מעצר, מן הטעם שגרסתה המפלילה של לינור, כפי שמצאה את ביטויה בכתב האישום, נמסרה רק חודשים לאחר האירוע, וקיימת סתירה בין גרסה זו לגרסתה המקורית, שנמסרה בסמוך למועד האירוע. כמו-כן, תלה בית המשפט את החלטתו בהיעדרו של מניע סביר לביצוע המעשים מצד המשיבים, ובעובדה שהמתלונן אינו תומך בגרסתה המפלילה של בת זוגו. בית משפט זה (השופטת א' פרוקצ'יה ) קיבל את ערר המדינה והורה על מעצר הנאשמים עד תום ההליכים. בגדר כך, קבע בית המשפט כי די היה בחומר הראיות שהוצג לפניו כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית בעוצמה הנדרשת לצורך מעצר. הקשיים בחומר הראיות, כך נקבע, עולים בקנה אחד עם אפיון הפרשה בכללותה כפעולה של "חיסול חשבונות" בעולם התחתון. עוד נמצא, כי בגרסתה המפלילה של לינור מצויים "אותות אמת" מובהקים, וכי קיימים לה חיזוקים בחומר הראיות. בית המשפט הוסיף כי המסוכנות הנשקפת מהנאשמים – כלפי עדת התביעה לינור וכלפי הציבור בכללותו – הינה ברורה. נוכח המקובץ, ועל רקע תסקירי המעצר בעניינם של הנאשמים, הוחלט לבסוף כי אין מנוס ממעצרם עד לתום ההליכים.

3.

ביום 15.9.10 נפתח שלב ההוכחות בתיק העיקרי בעדותה של לינור, שהוכרזה כעדה עוינת. בעקבות התפתחות זאת, הגישו הנאשמים בקשות לעיון חוזר בהחלטת המעצר בעניינם. בית המשפט המחוזי הורה על שחרור הנאשם הנוסף לחלופת מעצר,

והמדינה לא עררה על החלטה זו. בעניינו של המשיב 1, קבע בית המשפט כי חל כרסום בראיות לכאורה נגדו, באופן המצדיק את שחרורו לחלופת מעצר, שכן בעדות שמסרה לינור, היא לא זיהתה אותו באופן וודאי כמבצע הדקירה. בעקבות זאת, וחרף תסקיר שלילי של שרות המבחן, הוחלט לשחרר את המשיב 1 למעצר בית מלא בתנאים מגבילים. בית המשפט העיר כי מתסקיר המעצר עולה כי לינור אינה סבורה עוד שנשקפת לה סכנה מהמשיב 1, אם ישוחרר זה לחלופת מעצר, וכן צוינה העובדה שהמדינה לא עררה על שחרור הנאשם הנוסף לחלופת מעצר. בית משפט זה (כב' השופטת מ' נאור ) קיבל את ערר המדינה על החלטה זו, והורה על המשך מעצר המשיב 1 עד לתום ההליכים נגדו. בגדר כך נקבע, כי עדותה של לינור אינה מכרסמת בצורה משמעותית בראיות לכאורה הקיימות נגד המשיב 1. עוד נקבע, כי קיים טעם רלוונטי להבחנה בין המשיב 1 לבין הנאשם הנוסף ששוחרר לחלופת מעצר, שמקורו באופי המעשים המיוחסים להם, והעבר הפלילי המכביד של המשיב 1. דיון בבקשה דומה שהגיש המשיב 2 טרם הוכרע, והיא תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי.

4.

ביני לביני, חלפו תשעה חודשים מיום מעצרם של המשיבים, והמדינה הגישה בקשה להארכת מעצרם לבית משפט זה. בהסכמת הצדדים, הוארך מעצרם של המשיבים בשישים ימים (החלטות השופטת א' חיות בבש"פ 6892/10). משהגיעה גם תקופת הארכה זו אל קיצה, הוגשה בקשה נוספת להארכת המעצר. בית המשפט (השופט נ' הנדל ) נעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצר המשיבים בשלושים ימים נוספים (מפאת שביתת הפרקליטים לא נתבקשה תקופה ארוכה יותר), לאחר שקבע כי בית המשפט המחוזי הציע להוסיף 12 ימי ישיבות, "אך הסניגוריה לא הסכימה" (כאן המקום להעיר כי להבדיל מהסניגורים האחרים, סניגורו של המשיב 2 הביע נכונות לקביעת הישיבות הנוספות). המשך דיוני ההוכחות נקבע אפוא לימים 2.2, 13.2 ו-16.2.

5.

הארכת המעצר השנייה הגיעה אף היא אל קצה, ומכאן הבקשה שלפניי. המדינה טוענת כי אין מנוס מהארכת מעצרם של המשיבים, שלהם מיוחסות עבירות חמורות של קשירת קשר לביצוע פשע וניסיון לרצח, במסגרת "חיסול חשבונות" בעולם התחתון. לדברי המבקשת, המסוכנות הנשקפת מהמשיבים הינה ברורה וניכרת, ואושרה בהחלטות הקודמות שנתן בית משפט זה בעניינם. המבקשת מוסיפה כי מעשי האלימות החמורים המיוחסים למשיבים מקימים חשש ממשי כי שחרורם עלול לפגוע בשלום הציבור, וכן קיים סיכון קונקרטי שינסו לפגוע בעדת התביעה המרכזית. מסוכנות זו מתעצמת נוכח האמור בתסקירי שירות המבחן ועברם הפלילי המכביד של השניים. אשר לקצב התקדמות הדיון בתיק העיקרי, טוענת המבקשת כי העיכוב בשמיעת התיק נגרם, בין היתר, עקב הליכים הקשורים להעברת חומר החקירה, לרבות בקשות המשיבים להסרת חיסיון ועתירות לגילוי ראיה. בהקשר זה יוער, כי ערר שהגיש המשיב 2 בנוגע לחומר חקירה תלוי ועומד בפני בית משפט זה (בש"פ 8515/10, השופטת ע' ארבל ). בנוסף, מצביעה המבקשת על הצעת בית המשפט המחוזי לקביעת תריסר מועדים נוספים, שלא התקבלה בשל התנגדות חלק מהסניגורים, ולכן המשך שמיעת התיק נדחה לחודש פברואר. בדיון הקרוב, כך צופה המשיבה, תסתיים עדותה של לינור, וקיים סיכוי שאף פרשת התביעה לא תיארך זמן רב, אם יגיעו הצדדים להסכמה על הגשת חלק מהמסמכים בהסכמה, מבלי שתידרש העדת כל עדי התביעה. המבקשת סבורה כי קיימת הבחנה רלוונטית בין עניינם של המשיבים לבין זה של הנאשם הנוסף, ששוחרר לחלופת מעצר, על רקע עברם הפלילי והחלק שנטלו באירוע.

6.

המשיב 2 טוען כי קצב התקדמות ההליך אינו משביע רצון, ונוכח חלוף הזמן, אין מקום להשאירו במעצר. לדבריו, ההתקדמות האיטית בהליך העיקרי נבעה מהשתהות התביעה בהעברת חומר החקירה ובהגשת תעודת חיסיון ובשל שביתת הפרקליטים. על רקע מספרם הרב של עדי התביעה, והעומס המוטל על בית המשפט המחוזי, סבור המשיב 2 כי ההליך עתיד להימשך עוד זמן רב. לטענתו, אין מקום להבחין בינו לבין הנאשם הנוסף ששוחרר לחלופת מעצר. לדבריו, עברו הפלילי אינו מהתקופה האחרונה, ולכן רמת המסוכנות הנשקפת ממנו הינה פחותה מהנטען על-ידי המדינה. עוד מציין המשיב 2, כי בית המשפט המחוזי טרם הכריע בבקשה שהגיש לעיון חוזר בשאלת מעצרו, משום שהעדיף להמתין להחלטת השופט נ' הנדל בבקשה השנייה להארכת מעצר שנידונה באותה עת בפני בית משפט זה.

המשיב 1 מצטרף אף הוא לטרוניית חברו על התעכבות ההליך העיקרי, בשל הטעמים הנזכרים. הוא מוסיף כי לא ניתן לגלגל לפתחם של הסניגורים בלבד את הבעייתיות בקביעת המועדים הנוספים לחודשים דצמבר-ינואר. עוד גורס הוא

כי עברו הפלילי אינו מצדיק הבחנה בינו לבין הנאשם הנוסף ששוחרר זה מכבר לחלופת מעצר.

7.

לאחר שבחנתי את הבקשה ושמעתי את טיעוני הצדדים, מצאתי כי יש להיעתר לה ולהאריך את מעצרם של המשיבים כמבוקש. אכן, קצב התקדמותו של ההליך העיקרי אינו משביע רצון. הגם שחלפה שנה ממועד הגשת כתב האישום, טרם נסתיימה שמיעת עדת התביעה הראשונה, כל זאת, בעוד המשיבים מוסיפים לשהות במעצר. ברם, לא ניתן לומר כי העיכוב בהתקדמות ההליך העיקרי מונח לפתחה של התביעה בלבד. אמנם, שביתת הפרקליטים גרמה לביטולו של דיון הוכחות אחד, וגם ההתדיינות בנוגע להעברת חומר החקירה לא סייעה להאצת ההליכים. עם זאת, כפי שנקבע בהחלטתו של בית משפט זה (השופט נ' הנדל) , שבגדרה הוארך מעצרם של המשיבים בשלושים ימים נוספים, אחת הסיבות שבעטין לא צלח הניסיון לקבוע מספר רב של ישיבות נוספות – שנעשה בהמלצת בית משפט זה ובהסכמת ועדת החריגים שמונתה לעניין שביתת הפרקליטים – היא חוסר הסכמה לכך מצדם של חלק מהסניגורים. באיזון בין השיקולים השונים, לא מצאתי כי חל שינוי בנקודת האיזון במידה המצדיקה שחרורם של המשיבים ממעצר. בצד הטעם האחרון עליו עמדתי, השיקול המכריע בהחלטתי להאריך את מעצרם של המשיבים בפרק זמן נוסף הוא המסוכנות הנשקפת מהם, שעליה עמד בית משפט זה בהחלטותיו הקודמות בענייננו. זאת, על רקע המעשים המיוחסים להם, שבוצעו, לפי הנטען, במסגרת "חיסול חשבונות" בעולם התחתון. ברי כי עברם הפלילי של המשיבים, הגם שאין מדובר בהרשעות מהעת האחרונה, אינו פועל לטובתם. עוד אוסיף, כי לא מצאתי ששחרורו של הנאשם הנוסף לחלופת מעצר, מטה את הכף לטובת שחרור המשיבים בבקשה זו. כפי שעולה מכתב האישום, חלקם של המשיבים באירוע האלים היה דומיננטי יותר מזה של הנאשם הנוסף ששוחרר לחלופה. למשיב 1 מיוחסת דקירתו של המתלונן, ואילו המשיב 2 כיוון לכאורה אקדח לעבר המתלונן ועמד לירות בו. עברו הנורמטיבי של הנאשם הנוסף ותסקיר המעצר החיובי בעניינו, מהווים אף הם גורם מבחין רלוונטי.

נוכח האמור, החלטתי להאריך את מעצרם של המשיבים ב- 90 יום נוספים, כמפורט ברישא.