בש"פ 4205/97 אלהרימי עומר נ. מדינת ישראל

1.העורר, עומר אלהרימי, מואשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות החזקת נשק שלא כדין, חטיפה לשם סחיטה, כליאה, תקיפה בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים. בכתב-האישום נטען כי העורר ביצע עבירות אלה כלפי שני המתלוננים בתאריך 3.5.97 בשעה 3:45 לפנות בוקר יחד עם מרוואן עפאנה (להלן: מרוואן) וארבעה אחרים.

התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום הליכי המשפט.

האישום בוסס על עדות מרוואן. העורר מצידו הכחיש כי היה נוכח בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו וסיפר כי שעה שבוצעו העבירות היה בבית-חולים בבית-לחם, שם עובד הוא כשומר. בהליך המעצר אף הציג צילומים של דו"חות נוכחות ממקום עבודתו, המעידים כביכול על כך שהחל את משמרתו ביום 2.5.1997 בשעה 23:00 וסיים אותה ביום 3.5.1997 בשעה 07:00.

בית-משפט המחוזי סבר כי בשלב המעצר אין צורך להעריך את טענת האליבי וכי עדות מרוואן מניחה תשתית ראייתית לכאורית המספקת למעצר. טענת סניגורו של המערער, עורך-הדין ראובן בר-חיים, כי הראיות שהציגה התביעה אינן מספיקות למעצר, נדחתה איפוא והעורר נעצר עד תום הליכי המשפט.

על החלטה זו הוגש הערר.

2.בדיון שבפניי חזר הסניגור על טענותיו בבית-המשפט המחוזי, ואף הציג תצהירים של שני עדים - האחד מנהל מחלקת השמירה במקום עבודתו של העורר והשני עובד באותו מקום - אשר אישרו כי ראו את העורר במקום עבודתו בזמן הרלוואנטי. המנהל הממונה על העורר אף אישר בחתימתו את דו"חות הנוכחות. כן טען הסניגור כי מרוואן לא היה עקבי, וכי בהודעה מאוחרת במשטרה חזר בו מזיהויו של העורר ורק בשל לחץ המשטרה חזר בו מחזרתו.

באת-כוח המדינה, עו"ד ביינוול, טענה מצידה כי אין לייחס משקל כלשהו לראיות שהציגה ההגנה. שכן, נמנע מן המשטרה, שאינה עורכת חקירות בתחומה של הרשות הפלשתינאית, לבחון את מהימנותן. כן טענה הפרקליטה כי קיים חשש של ממש שהעורר, שהוא תושב בית-לחם, יימלט מאימת הדין אל תחומה של הרשות הפלשתינאית במידה וישוחרר ממעצרו.

3.כאמור, החלטת בית-המשפט המחוזי בדבר קיומן של ראיות לכאורה ניתנה על-יסוד ראיות התביעה בלבד בעוד שהיה עליו לבדוק גם את ראיות ההגנה ולבחון את משקלן הלכאורי של ראיות התביעה לנוכח ראיות ההגנה. כדברי השופט שמגר בב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה, פ"ד לה(1) 359, 363-362:

"בית המשפט איננו צריך להתעלם מראיות... [ההגנה] ולהסתפק בהסתכלות על הראיות לכאורה של התביעה בלבד. חובה עליו לתת דעתו לראיות האחרות והסותרות הללו כדי להגיע להערכה כוללת של הנתונים שבפניו... ראשית, יבדוק [בית-המשפט] אם יש ראיות לכאורה המבססות טענות התביעה, ולאחר מכן יבחן כאמור באיזו מידה יש בעדויות הסותרות כדי לשלול את סבירותה של גרסת התביעה או לכרסם בה."

ראו גם בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 149-148.

4.

בעניין שלפני ראיות האליבי שהציגה ההגנה הן אובייקטיביות על פניהן, ובהליך זה יש לייחס להן משקל סגולי ניכר. לעומתן עומדת עדותו של עד המפתח מרוואן, שכאמור לא היה עקבי. בנסיבות אלה אין לומר כי על פני הדברים מכלול הראיות הוא בעל עוצמה המספקת למעצר. משכך, שוב אין בחשש להמלטות מן הדין משום עילה למעצר, אלא יש לתת ביטוי לחשש זה בתנאי שחרור מגבילים שיבטיחו, ככל הניתן, את התייצבות העורר למשפטו.

5.אשר-על-כן אני מקבלת את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומורה על שחרורו של העורר ממעצרו בתנאים הבאים: הפקדה במזומן או בערבות בנקאית סך 30,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' בסך 100,000 ש"ח להנחת דעתה של רשמת בית-המשפט המחוזי בירושלים; הימנעות ממגע או קשר עם עדי התביעה או מי מהנאשמים האחרים.

ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. אם ברשות העורר דרכון או תעודת מסע עליו להפקידם במשטרה.