בש"פ 4243/11 היועץ המשפטי לממשלה נ. חוסאם אמרה

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.6.2011 במ"ת 59925-03-11 (כב' השופט

א' רומנוב ) בגדרה נקבעו תנאי שחרורו של המשיב לחלופת מעצר, במסגרת תיק הסגרה לארצות הברית.

הרקע העובדתי

2 .

ביום 8.11.2009 הגישה ממשלת ארצות הברית למדינת ישראל בקשה להסגיר לידיה את המשיב, בגין מעורבותו בעבירות מרמה והעסקתם של עובדים זרים. ביום 24.2.2011 חתם שר המשפטים של מדינת ישראל על הוראה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: "חוק ההסגרה"), המורה כי המשיב יובא לפני בית המשפט המחוזי אשר ייקבע האם הינו בר הסגרה. ביום 31.3.2011 נעצר המשיב, ולבית המשפט המחוזי בירושלים הוגשה בקשה בהתאם לסעיף 5 לחוק ההסגרה לעצור את המשיב עד לסיום הליכי ההסגרה, וכן עתירה להכרזתו כבר הסגרה.

בדיון שנערך לפני בית המשפט המחוזי ביום 23.5.2011, הוצג תסקיר מעצר בעניינו של המשיב, בו צויין כי לאחרון בעיות אמינות, וכי רמת הסיכון לשיבוש ההליכים המשפטיים על ידי הימלטותו הינה גבוהה. הוסף כי קיים צורך בחלופה ראויה והדוקה על מנת לאיין סיכון זה. במסגרת הדיון, הורה בית המשפט המחוזי כי המשיב ישוחרר לחלופת מעצר בתנאים מגבילים: מעצר בית מלא בפיקוח 24 שעות על ידי מפקח אחד לפחות; הפקדת דרכון; צו עיכוב יציאה מן הארץ; איזוק אלקטרוני 24 שעות ביממה; שעבוד נכס מקרקעין של המשיב ושל שני אחיו לטובת המדינה; ערבות צד ג' של שלושת המפקחים על סך 50,000 ₪ כל אחד וכן הפקדה כספית בקופת בית המשפט על סך 200,000 ₪. לגבי תנאי אחרון זה הגיש המשיב בקשה לעיון חוזר. נטען כי אין ביכולתו לגייס סכום שכזה, בין במזומן ובין באמצעות ערבות בנקאית.

ביום 2.6.2011 התקיים דיון בבקשה האמורה. נטען על ידי המשיב כי הצליח לגייס סכום של 50,000 ₪ בלבד. לאחר הדיון הורה בית המשפט המחוזי כי נוכח יכולותיו הכספיות המוגבלות של המשיב, יופחת סכום העירבון לסך של 80,000 ₪.

לדעת העורר, שגה בית המשפט המחוזי משקבע תנאי שחרור שאינם משיגים את מטרת מעצר, ואשר אין בהם כדי להבטיח את הסגרתו של המשיב, אם אכן יוכרז בתום ההליכים כבר הסגרה. הוסף כי אף הסכום שנקבע לכתחילה – 200,000 ₪ - הינו נמוך ביחס לנסיבות המקרה. הודגש כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לנתונים המצביעים על החשש מפני בריחתו של המשיב, וכי פסיקתו מנוגדת לפסיקת בית משפט זה, ולהתחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל בגדרם של הליכי הסגרה. המשיב מצידו סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי. הודגש כי סכום ההפקדה חייב להתאים ליכולות הכלכליות של המבקש, וכך פעל בית המשפט המחוזי.

3.

דין הערר להתקבל. ראשית, יש ממש בטענת המדינה לפיה המשיב הגיש בקשה להפחתת סכום ההפקדה כשבוע בלבד לאחר החלטתו המקורית של בית המשפט המחוזי. בראייה זו, ההפחתה מסכום של 200,000 ₪ לסך של 80,000 ₪, אינה עומדת במבחן ציר הזמן, ולו מהטעם שאין לומר כי ניתן היה לבחון את רצינותו של המשיב בכל הקשור למילוי התנאי. שנית, צודק בא-כח העורר שבמסגרת קביעת תנאי שחרור בהליך הסגרה, נכון לשקול את אינטרס המדינה בדבר מילוי אחר התחייבויותיה הבינלאומיות. בהליך ההסגרה פועלת מדינת ישראל כזרועה הארוכה של מדינה אחרת, מכח הסכם. כפי שמדינת ישראל מצפה לסיוע ממדינה בה אותר אדם הצריך לעמוד לדין בישראל, כך עליה לעמוד בציפיות דומות של המדינה האחרת, שבגבולותיה נעברה העבירה. שלישית, גם מנקודת מבטו של הנאשם המועמד להסגרה, יש לזכור כי החשש להימלטות מהדין עלול לגבור מצב בו הוא צפוי להישפט ולהיענש במידה אחרת. רביעית, הליך ההסגרה כשלעצמו מעיד בדרך כלל על נטייה של כוונה להימלט מהדין. חמישית, אינני מקבל את טענת הסניגור שהעבירה הנדונה איננה עבירה בעלת משקל רב. הרגישות הבינלאומית בנושא העסקתם של עובדים זרים באמצעי מרמה, הינה רבה ביותר.

העולה מן המקובץ, שאין מקום להותיר על כנה את ההפקדה בשיעור של 80,000 ₪. צודק בא-כח העורר שיש בכך להחליש את מנגנון הפיקוח יתר על המידה. בהקשר זה, תצויין אף עמדת קצין המבחן באשר לקשיים המלווים בשחרור המשיב. ודוק, המדינה לא עררה על החלטת בית המשפט המחוזי להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר, אך עדיין רשאית היא להלין על תנאי שחרור לא נאותים.

יובהר, כי לנוכח עמדת בית המשפט המחוזי, אינני שולל בכל מצב את אפשרות הפחתת סכום ההפקדה, אך לא במידה שנקבעה, ודאי בשלב זה. לכן, היה והמשיב יגיש בקשה לעיון חוזר לפני בית המשפט המחוזי, בה יציע סכום בשיעור אחר המצוי ב"איזור הביטחון" שהוגדר מלכתחילה – 200,000 ₪ - כי אז ניתן יהא לשקול את העניין מחדש.

4.

הערר מתקבל, באופן ששיעור ההפקדה יעמוד על סך 200,000 ₪, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו הראשונה, וזאת בכפוף להסתייגות דלעיל.