בש"פ 4244/97 משה טובול נ. מדינת ישראל

1.העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של קשירת קשר לפשע, שוד ורצח תוך ביצוע השוד. לפי כתב האישום קשר העורר קשר עם אבי דיין, בגידרו החליטו השניים לשדוד חנות תכשיטים ברח' ביאליק ברמת-גן שהיתה בבעלותו של יצחק יונס ז"ל. דיין נכנס לחנות ואילו העורר שמר מחוץ לחנות, כדי לאפשר לדיין לבצע את השוד. במהלך השוד היכה דיין למוות את בעליה של החנות.

2.האישום מבוסס על דבריו של דיין למדובב משטרתי (אם כי בחקירתו במשטרה הכחיש דיין כל קשר למעשה). דברי דיין נתמכים בפלטי שיחות שביצע העורר בטלפון נייד שבבעלותו, מהם עולה כי בזמן הרלוואנטי לביצוע העבירה הוא היה ברחוב ביאליק ברמת גן, וכן בשלל (מספר תכשיטים שנגנבו מן החנות) שנתפס בבית העורר. העורר מצידו טען בחקירתו כי שמע על השוד והרצח לאחר מעשה מדיין, שהפקיד בידיו את התכשיטים שנתפסו ברשותו.

בית-המשפט המחוזי מצא כי הראיות הנ"ל מוכיחות לכאורה את עבירות השוד והרצח שיוחסו לעורר, וכי חומרתה של עבירת הרצח מלמדת כי העורר מסוכן, וכי לא ניתן להסיר את החשש שיפגע בבטחון הציבור על ידי חלופת מעצר. העורר, נעצר איפוא, עד תום ההליכים.

3.על החלטה זו הוגש ערר. עיקר טענת העורר היא כי בתשתית הראייתית שהציגה התביעה אין יסוד למעצרו.

טענתה גורפת זו אינה יכולה להתקבל, ובעניין זה יש להבחין בין עבירת השוד לבין עבירת הרצח.

4.דברי דיין למדובב, בצירוף ראיות החיזוק המאשרות את אמינות דבריו המפלילים את העורר, מוכיחים לכאורה את עבירת השוד בעוצמה הנדרשת למעצר. לעומת זאת, אין בדברי דיין הוכחה מספקת לאשמה ברצח. מדברי דיין עולה שלא תוכנן להרוג את בעל החנות או אף לא דובר על אפשרות כזו, והגם שהוא הצטייד במוט ברזל לפני ביצוע השוד, לא טען כי עשה זאת על דעת העורר או למיצער, גם בידיעתו. בנסיבות אלה, באין ראיה המלמדת כי הקושרים הסכימו, או למיצער, צפו זאת כאפשרות, השותפות בשוד כשלעצמה אינה מהווה ראיה מספקת להוכחת השותפות בעבירת הרצח או אף להטלת אחריות ל"עבירה נוספת" מכוח סעיף 34(א) לחוק העונשין תשל"ז1977-. הטעם לכך הוא שהשותף אחראי לביצוע "עבירה נוספת" כאשר האפשרות לביצועה היתה בצפיתו הסבירה על-פי העובדות הידועות לו, לאמור, בקביעת הצפיות הסבירה אין מתחשבים בעובדות שהנאשם יכול היה באופן סביר לדעת עליהן. ראו ע"פ 377/67 דהן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד

כג(1) 197, 229.

5.

עם זאת, הגעתי לכלל דעה כי אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, שכן האישום בעבירה של השוד לבדו מקים עילת מעצר. עבירת השוד, מעצם הגדרתה, כוללת יסוד של אלימות, ובנסיבות שלפנינו אף אלימות חמורה. על-כן, עבירת השוד שבה מואשם העורר נמנית עם העבירות היוצרות לפי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, חזקה כי "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה", "אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת".

בעניין שלפני העורר לא הפריך את חזקת המסוכנות, ואילו נסיבות ביצוע עבירת השוד וכן הרשעותיו הקודמות בעבירות התפרצות ואלימות, מלמדות כי לא ניתן יהיה להשיג את מטרת המעצר על-ידי חלופה.

אשר-על-כן אני דוחה את הערר.