בש"פ 4245/99 מוחמד נוג'ידאת נ. מדינת ישראל

נגד המבקש הוגש כתב אישום בו הואשם בחבלה בכוונה מחמירה, יריות באיזור מגורים ונשיאת נשק ותחמושת.

הרקע לביצוע העבירות הן סערת רוחות, קטטה וסכסוך בעקבות תוצאות הבחירות.

הסניגור המלומד טען להעדר ראיות לכאורה הקושרות אותו לאירועים נשוא העבירות. בנושא זה מוצאים אנו בהחלטתו של השופט קמא פירוט וניתוח מקיפים ומעמיקים של מסכת הראיות. השופט הגיע למסקנה כי קיימות ראיות כאלה למכביר. אין לי אלא לאמץ את קביעותיו של השופט קמא בעניין זה. השופט לא נמנע מלציין נקודות תורפה מסוימות עליהן הצביע הסניגור שהן שוליות ועל כל פנים נוגעות הן לשאלת הערכת עדויות וחומר ראיות שבית המשפט הדן בעניין במשפט עצמו יצטרך לטפל בהן. אשר על כן, מוצאת אני כי אכן קיימות ראיות לכאורה נגד המבקש.

טענתו השניה של הסנגור היא שיש להסתפק בחלופת מעצר. בית המשפט קמא שקל אפשרות של חלופה ומצא שאין המקרה מצדיק ומאפשר חלופה כזו. גם בכך תמימת דעים אני עם השופט קמא. מדובר בירי מאקדח ובפציעת אחר שנפגע ונזקק ואשפוז ורק בנס לא נתקפחו חייו. האקדח לא נתפס.

למבקש הרשעות קודמות ותלויים ועומדים נגדו מאסרים על תנאי שלא היה בהם כדי להרתיעו.

נראה כי הקלות הבלתי נסבלת בה נשלף נשק חם או קר, הפכה לנגע שפשה בחברתנו ולא אחת, בשל סכסוך של מה בכך, מתקפדים חיי אדם. מי שאוחז בנשק ומשתמש בו ללא ניד עפעף בין לשם חיסול חשבונות בין מתוך להט הויכוח או הסכסוך, הוא מסוכן לציבור ולביטחון ושלום יחידיו ועליו לדעת כי אין הוא יכול להתהלך חופשי בחוצות ולסכן אחרים. גם מעצר בית אינו יעיל ואינו מבטיח מפני התנהגות אלימה, חסרת מעצורים, חסרת ערכים כשערך חיי האדם אינו נחשב.

אשר על כן, דין הערר להידחות והוא נדחה בזה.