בש"פ 4255/04 ברוך חונדאשוילי נ. מדינת ישראל

1.על העורר ועל שני נאשמים נוספים (להלן – "הנאשמים הנוספים") הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בחיפה המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע, עבירות בנשק, ניסיון לחבול בחומר נפץ, היזק בזדון בחומר נפיץ, ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, קשרו העורר, הנאשמים הנוספים ואדם אחר (להלן - "האדם האחר") קשר לזרוק רימון רסס על תחנת משטרת זבולון בכוונה להזיק לתחנה ולחבול בשוהים בשטחה. לקידום הקשר העביר העורר רימון רסס לאדם האחר, שהיה אמור לזרוק את הרימון, והסביר לו כיצד לתפעל אותו ולזרוק אותו. העורר גם היה מעורב באופן פעיל בתכנון האירוע והעביר הודעות לאחרים שהשתתפו בכך. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' שיף), בהחלטתו מיום 2.2.04, הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. שני הנאשמים הנוספים שוחררו בתנאים ובערבות. עררה של המדינה על השחרור נדחה על ידי חברי הנכבד, השופט ס' ג'ובראן, בהחלטה מיום 11.2.04. ביום 28.4.04 דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את העורר .

העורר עורר על ההחלטה לדחות את בקשתו לעיון חוזר.

2.לטענת בא כוח העורר, בהודעת הערר ובטיעוניו לפני, מושתתת החלטתו של בית המשפט המחוזי להאריך את מעצרו של העורר, על הודעותיו של האדם האחר. הודעות אלה זקוקות לסיוע על מנת שניתן יהיה להרשיע על פיהן. סיוע כזה, לא רק שאינו קיים, אלא מה שהיה קיים נחלש. גם ראיות נוספות שגילה בתיק – שבהן כלולה הודיה שהודה נחקר אחר בזריקת הרימון – מחלישות את הראיה העיקרית ופוגמות במהימנותה עד כדי כך שנשלל ממנה כל ערך ראייתי. לפיכך יש לשחרר את העורר מן המעצר. באת כוח המדינה התנגדה לערר.

3.דין טענותיו של בא כוח העורר להידחות.

כידוע, לא נועד ההליך של עיון חוזר בהחלטת מעצר לבחינה חוזרת של מכלול הראיות כאילו נבחנת החלטת המעצר מיסודה. בהליך זה נבחנת השאלה אם יש בראיות נוספות – או בראיות שמטעם כלשהו לא היו לעיני בית המשפט שהחליט על המעצר – כדי לקעקע את יסודותיה של החלטת המעצר. על כך אמרתי במקום אחר:

"כי שינוי של מה בכך או התערערות כלשהי של מכלול הראיות לא די בהם, בדרך כלל, כדי לקעקע את מכלול הראיות הלכאוריות עד כדי ביטול החלטת המעצר. עם זאת, לדעתי, יש מקום לשחרר נאשם שנעצר עד תום ההליכים על פי ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, אם התקעקע מכלול הראיות כך שלא ניתן היה מלכתחילה לצוות על מעצרו של הנאשם על פיו . נוטה אנוכי לדעה שאין להחמיר עם נאשם הטוען שנתכרסמו הראיות נגדו עד כדי הצבת דרישה 'שהסיכויים לזיכוייו עולים על הסיכויים להרשעתו' (דברי השופטת שטרסברג כהן בבש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 95(3), 263)" (בש"פ 4326,5134/04 מדינת ישראל נ' שניר מקייטן (טרם פורסם)).

השגותיו הנזכרות של בא כוח העורר נדונו על ידי בית המשפט המחוזי שבהחלטתו המפורטת והמנומקת עמד על כולן ודחה אותן. לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו. גם אני סבור כי הראיות הנוספות בפרשה הנידונה, לרבות הראיות שאליהן לא הופנתה תשומת ליבו של בית המשפט המחוזי בעת הדיון בבקשת המעצר, אין בהן כדי לגרוע מכוחן של הראיות הלכאוריות עד כדי כך שלא ניתן היה מלכתחילה לצוות על מעצרו של העורר על פיהן. לעניין זה דייני שאומר כי הטענה שלפיה חזר בו האדם האחר מהודייתו בשלב מאוחר יותר אין בה כדי לערער את ההודיה עד כדי ביטול ערכה הראיתי. אשר להודייתו של נחקר אחר בזריקת הרימון ספק גדול אם ניתן לסמוך עליה וזאת, בעיקר, מן הטעם שפרטי ההודיה אינם מתיישבים עם עובדות הרקע של הפרשה. מכאן שלא נגרע מעוצמת הראיות הלכאוריות שעל פיהן ניתנה החלטת המעצר.

4. הערר נדחה.