בש"פ 4256/04 פנחס בן חיים נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום באשקלון כתב אישום המייחס לו עבירות של פריצה לרכב, גניבה מרכב, החזקת מכשירי פריצה ושתי עבירות של איומים. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, ביום 6.2.04 בסביבות השעה 16:00 התפרץ העורר לרכב בכוונה לבצע גניבה לאחר שנעצר איים בפגיעה בגופו ובפרנסתו של שוטר בתחנת המשטרה וכן איים שיפגע בחירותו של אביו של השוטר על ידי הפללתו. בית משפט השלום (כבוד השופט ע' רוזין), בהחלטתו מיום 8.2.04, ציווה לשחרר את העורר ל"מעצר בית מלא" בתנאים שקבע, שעיקרם שהייתו של העורר בבית תחת פיקוחה המלא של אשתו, וכן התנה את השחרור בערובות כספיות. בהחלטתו מיום 4.4.04 נעתר בית המשפט באופן חלקי לבקשתו של העורר לעיון חוזר והורה "לאפשר למבקש לצאת את מעצר ביתו, פעם אחת בשבוע, בימי ג' לכל שבוע בין השעות 09:30 בבוקר ועד השעה 13:00", לצורך טיפולים רפואיים, וכן לבנק, לקניות בסופרמרקט, לדואר ומשרד הפנים. העורר ערר על ההחלטה וביקש להוסיף ולהקל בתנאי השחרור.

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט י' אלון), בהחלטתו מיום 28.4.04, דחה את עררו של העורר.

העורר ערר על ההחלטה האחרונה.

2.טענתו העיקרית של בא כוח העורר בעררו ובדיון לפני היא כי בית המשפט לא ייחס את ה"חשיבות הראויה" לעובדה שהעורר חולה סכרת, שרמות הסוכר בדמו מסכנות את בריאותו באופן ממשי והוא אב לילדה הסובלת משיתוק מוחין, שהטיפול בה מצריך פעולות שהעורר אינו מסוגל לבצען בשל היותו נתון במעצר בית. משום מה הוסיף בא כוח העורר בראש הערר טענות מטענות שונות לעניין משמעות הדברים שאמר העורר לשוטרים בתחנת המשטרה וכי ראוי היה שלא לפרש אותם בדרך שפירש אותם בית המשפט המחוזי. אקדים כבר כאן שלא מצאתי ממש בטענות אלה והשאלה היא אם יש להקל בתנאי השחרור של העורר יותר משהקלו עמו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי.

3.כאמור לעיל, התיר בית משפט השלום לעורר לצאת מביתו יום בשבוע במשך שלוש שעות ומחצה. בדיון לפני ביקש בא כוחו לאפשר לו לצאת מן הבית מדי יום ביומו בין השעות 10:00 ו-17:00, לצורך פגישות עם רופאים בעניין מחלת הסכרת שלו, וכן לצורך פגישות עם מטפלים לבירור דרכי טיפול בבתו הלוקה בשיתוק מוחין. בא כוח העורר חוזר וטוען שלא די בכך.

בערר זה אין ממש. טענותיו של העורר נבחנו על ידי בית משפט השלום בדיון הראשון בבקשת המעצר, לאחר מכן בדיון בבקשתו לעיון חוזר ובפעם השלישית נבחנו על ידי בית המשפט המחוזי, שהשאיר את תנאי השחרור שקבע בית משפט השלום על כנם. שמעתי את טענותיו של בא כוח העורר ולא שוכנעתי שיש מקום לשנות את תנאי השחרור שנקבעו ונבחנו כך. אכן, כבר נאמר "למה חכמתי אני אז יותר"?! (קהלת ב' ט"ו); ובעניננו, מדוע יש לדחות את שיקול דעתן של הערכאות הקודמות – כאשר לא הוסיף העורר טעם חדש כלשהו לטעמים שנשקלו על ידיהן - מפני שיקול דעתי?!

4. הערר נדחה.

רשמתי לפני כי בא כוח המדינה הסכים שהעורר יהיה רשאי לבקש מראש לשכת התביעות במשטרת ישראל באשקלון לצאת מביתו למטרות מיוחדות של טיפולים רפואיים בו או בבתו, לפרקי זמן קצרים שלא יארכו למעלה משעתיים מדי פעם.