בש"פ 4260/01 מדינת ישראל נ. זיאד אלעליון

המשיב עומד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע באשמות של תקיפה בנסיבות מחמירות, סחיטה באיומים, הדחה בחקירה והצתה.

על פי הנטען בכתב האישום, המשיב העסיק את אחיו ואחרים, ובהם מי שעומד עמו לדין (להלן: הנאשם 2), בעבודות שמירה, אלא שבצד העסוק הזה קשר המשיב עם אחרים, ובהם הנאשם 2, קשר לסחוט כספים באיומים מהמתלוננים, שהם בעלי עסקים בבאר-שבע.

בחודש מאי 2000, כך על פי כתב האישום, הגיע המשיב, ביחד עם אחר ובנוכחות הנאשם 2, לעסק המנוהל על-ידי המתלוננים. המשיב השליך לעבר אחד המתלוננים כוס רותחין, והאיש שהיה עמו איים עליו כשהוא אוחז כיסא בידו. או אז הודיע הנאשם 2 לאותו מתלונן כי עליו לשלם למשיב סכום של 30,000 ש"ח, שאם לא כן ייגנב הרכוש שבעסק. המתלונן כך עשה, ונתן בידי המשיב ושותפו סכום של 30,000 ש"ח.

משדבר הסחיטה צלח בידם, כך נטען עוד בכתב האישום, חבר המשיב לאחר, והשניים ביצעו 13 שיחות טלפוניות אל אחד המתלוננים, לטלפון הסלולרי שלו, וזאת בחודש אוגוסט 2000. באותן שיחות הם דרשו ממנו לשלם להם 50,000 ש"ח תוך השמעת איומים על פגיעה ברכושו ובגופו אם לא יעשה כן. השניים גם פנו לאחיו של אותו מתלונן ואמרו לו כי ירו בו אם אחיו לא יענה לשיחות המגיעות אליו בטלפון הסלולרי.

בתקופה שבה הושמעו האיומים הוצתה מכוניתו של אחד המתלוננים, ועל פי הנטען בכתב האישום היה זה המשיב, בעצמו או באמצעות אחרים, שביצע את ההצתה. ימים אחדים לאחר מכן הוצתה מכונית אחרת של אותו מתלונן. על פי הנטען בכתב האישום היה זה המשיב, בעצמו או באמצעות אחרים, שהצית גם את הרכב הזה.

משנעצר המשיב ונעצר שותפו לביצוע עבירות האיומים, כך נטען בכתב האישום, הדיח אותו המשיב לומר כי ביצע את שיחות הטלפון לבדו.

עם הגשת כתב האישום הגישה המבקשת בקשה למעצרם של המשיב ונאשם 2, ובין היתר ציינה בבקשה כי למשיב עבר פלילי חמור וכי תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר-הפעלה.

המשיב נעצר עד תום המשפט, ואילו הנאשם 2, שחלקו נחזה בעיני בית המשפט המחוזי להיות פחות בחומרתו, שוחרר בערובה. המבקשת לא ערערה על ההחלטה לשחרר את נאשם 2 חרף החומרה הרבה במעשים שהיא מייחסת לו. בקשה לעיין מחדש בהחלטת המעצר של המשיב נדחתה, וערר שהוגש מטעמו לבית המשפט נדחה אף הוא.

בינתיים החל משפטו של המשיב, וכיוון שלא נסתיים בתוך 9 חודשים עותרת המבקשת להאריך את המעצר ב90- ימים נוספים. המשיב מתנגד לכך, והוא מלין על כך ששותפו לחלק מן העבירות לא עצור. הוא גם סבור כי ניתן להשיג את מטרות המעצר על-ידי בחירת חלופה אחרת.

אכן, המשפט מתמשך ולא נסתיים, אולם מקצת מן הדחיות לא נגרמו בשל התנהגות המאשימה: ישיבה אחת בוטלה בשל מגעים בין הצדדים לסיום התיק, ישיבה אחת בוטלה בשל מחלה של הסניגור ושתי ישיבות בוטלו בשל שאחד משותפיו של המשיב לא התייצב לדיון. העבירות המיוחסות למשיב חמורות ביותר, והמעשים המתוארים בכתב האישום מלמדים כי הוא נעדר כל מעצורים בדרכו להשיג את מטרותיו האלימות. עבירות של סחיטה באיומים, המלוות בפגיעה חמורה בגוף וברכוש, קוראות תיגר על החוק ועל הסדר הציבורי (השוו: בש"פ 6582/99 מדינת ישראל נ' שלוש ). אין לסמוך על מי שעושה מעשים מעין אלה, כי די יהיה בחלופת מעצר כדי להניאו מלהמשיך במעשיו החמורים וכדי לאיין את הסכנה הכרוכה בפגיעתו הרעה. גם החשש שמביעה המדינה בדבר הימלטות המשיב מן הדין אם ישוחרר לחלופה אחרת הוא חשש אמיתי בנסיבות המקרה, בשל העונשים החמורים הצפויים לו אם יורשע.

התוצאה היא שאין מנוס מלהיעתר לבקשת המדינה. אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב ב90- ימים שמניינם מיום 17.6.2001, או עד למתן פסק הדין בת"פ 8098/00 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, הכל לפי המוקדם יותר.