בש"פ 4265/07 מאיר קלטשי נ. מדינת ישראל

1.

בכתב האישום שהוגש נגד שני העוררים בבית משפט השלום בראשון לציון, מיוחסות להם עבירות של ניסיון התפרצות לדירת מגורים וקשירת קשר לביצוע פשע. על פי הנטען, השניים קשרו יחדיו לפרוץ דירת מגורים ולגנוב מתוכה. השניים הגיעו ביום 8.4.07 בשעות ערב לבניין מגורים, אחד מהם עלה לקומה הרביעית, צלצל בפעמון הדלת, ומשלא נענה ירד למטה ועלה יחד עם חברו ויחדיו ניסו לפרוץ את מנעול הכניסה ודלת הדירה. בעל הדירה, שהיה בתוכה כל אותה העת, הזעיק את המשטרה, ושני העוררים נתפסו בחדר המדרגות.

במקביל להגשת כתב האישום, ביקשה המדינה את בית המשפט השלום לעצור את שני העוררים עד תום ההליכים. בית משפט השלום מצא, כי חומר החקירה עולה כדי ראיות לכאורה, וכי קיימת עילת מעצר לאור הנסיבות בהן ביצעו השניים בצוותא את המעשים ולאור עברם הכבד בפלילים. בהחלטתו מיום 15.4.07 הורה בית משפט השלום (כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ) על שחרור השניים בתנאי ערובה של מעצר בית מלא בבית הוריהם.

השניים עררו לבית המשפט המחוזי, הן כנגד הממצא בדבר קיום ראיות לכאורה והן כנגד תנאי השחרור שנקבעו להם. בהחלטה מיום 10.5.07 החליט בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' רוזן), כי אכן קיימות ראיות לכאורה וכי לאור עברם של השניים בפלילים קמה גם עילת המעצר. עם זאת, מצא בית המשפט המחוזי להקל בתנאי השחרור בערובה באופן בו יתאפשר להם לצאת מידי יום לעבוד במסגרות שיובאו לבחינת בית משפט השלום.

בפני, עוררים עתה השניים כנגד החלטות בתי המשפט קמא. לטענתם, אין בחומר החקירה ראיות לכאורה להוכחת המיוחס להם בכתב האישום. לחילופין, המדובר בעבירת רכוש מובהקת – ניסיון פריצה לדירה – שאינה מקימה עילת מעצר, גם כשהמדובר במסגרת חלופת המעצר כפי שנקבעה בעניינם.

2.

לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהוצג בפני על ידי בא כוח המשיבה, מוצא אני כי צדקו שתי הערכאות קמא בקביעתם כי אכן יש בו ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים בכתב האישום. המתלונן, בעל הדירה, מוסר בהודעתו על התכונה ששמע וראה מחוץ לדלת דירתו דרך עינית הדלת. הבחין מתוך הדירה בשני האנשים שמחוץ לדלת מנסים לפתוח את דלת הדירה ומטפלים במנעול הכניסה. שוטרים שהוזעקו למקום תפסו את השניים בפתח הבניין, כשהם עונים לתיאור שמסר המתלונן.

העורר 1 מסר בחקירתו, כי אכן באו לבניין וביקשו להכנס לדירה כדי "לגבות חוב" שחייב אדם בשם "אבי" לעורר 2. העורר 2 עצמו מילא פיו מים ולא מסר גירסה כלשהי. שם המתלונן אינו "אבי", ולא נמצא קשר כלשהו בינו לבין מי מהעוררים. די בכל אלה לקיום ראיות לכאורה.

טענות באי כוח העוררים בדבר מחדלי חקירה של המשטרה שבאי נטילת טביעת אצבעות או ממצאי זירה אחרים, אין בהם לאיין או לכרסם התשתית הלכאורית של הראיות. שכן, אין העוררים חולקים על כך כי ביקשו להכנס לדירת המתלונן דקות בטרם נתפסו במקום על ידי השוטרים. ההסברים שנתן העורר 1 להימצאותם במקום, כמו חוסר ההסבר שבשתיקת העורר 2 בחקירתו – כל אלה יתבררו אל נכון בהליכי שמיעת הראיות לגופן.

3.

לשני העוררים עבר מכביד מאוד בפלילים, בעבירות רכוש ואלימות, ושניהם הספיקו לרצות מספר עונשי מאסר. כנגד העורר 2 תלוי ועומד מאסר על תנאי של שבעה חודשים, שהינו בר הפעלה עם יורשע בדינו.

בנסיבות אלה, מתקיימת עילת המעצר כנגדם בשל מסוכנותם המועדת לציבור, הגם שהאישומים כנגדם עניינם בעבירות רכוש.

עם זאת, בית משפט השלום איזן הדברים בהחלטתו לשחררם בתנאי ערובה של מעצר בית מלא, ובית המשפט המחוזי הוסיף והקל בתנאי השחרור באפשרו לשני העוררים לצאת משך היום למקום עבודה.

בנסיבות המיוחס לשני העוררים ועברם הפלילי המכביד – איני מוצא מקום להוסיף ולהקל מעבר לתנאי השחרור כפי שנקבעו על ידי הערכאות קמא.

לאור זאת, אני דוחה את הערר.