בש"פ 4273/98 משה גולן נ. מדינת ישראל

1.בית משפט השלום הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי דחה את הערר. על כך הערר שבפנינו. העבירות המיוחסות לעורר סבות סביב מסע איומים והפחדות נגד גרושתו, המתבטאות באלימות מילולית, בהטרדות טלפוניות תוך שימוש בקללות בגידופים ובאיומים חוזרים ברצח. כן מיוחסות לו עבירות של סחיטה ואיומים בהקשר להסכם עיקולים ממשכורתו, של הפרת צו בית משפט ושל כתיבת כתובות נאצה על קיר המשרד בו עובדת גרושתו. המעשים המיוחסים לעורר מתפרסים על פני תקופה של כ3- חודשים והם מהווים עבירות של איומים, הטרדה, הפרת הוראה חוקית, סחיטה באיומים, והשחתת פני מקרקעין.

הסניגור המלומד טען כי המעשים אינם בגדר העבירות המסוכנות כשלעצמן, לפי סעיף 21(א)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו1996- וכי אין בהן אלימות פיסית ואין סכנה לאלימות כזו בעתיד ואין זה ראוי ונכון לעצור אדם עד תום הליכים, כאשר מייחסים לו מעשים שאינם מוצאים לפועל ושאין בהם כדי להצביע על הסכנה להוצאתם לפועל.

2.ניתן לומר, שמדברי הסניגור עולה תיזה כללית, לפיה אין בידי איש ואף לא בידי בית המשפט, כלים לקבוע שאכן הטרדות ואיומים כאלה מסכנים את המאוים והמוטרד ושיש בהם סיכון להתגבש לכדי מעשים. לפיכך - טוען הוא - אין זו מדיניות ראויה לפגוע במידה כה חמורה בזכותו של אדם לחרות, כל עוד לא הורשע.

3.אינני רואה כך את פני הדברים. אכן, אין השופט בוחן כליות ולב ואין לשפוט אדם על כוונותיו הכמוסות שטרם קבלו ביטוי חיצוני. אולם, עבירות הניסיון והאיומים למיניהם, כולן מצויות בתחום המעשה הבלתי מוגמר. איומים הם עבירה כשלעצמה וכך גם הטרדה. יש בהם כוונה של מבצעיהם, ביטוי לכוונה זו על ידי מילים או מעשים וסיכון של מימוש אותם איומים.

4.יש וברור מהנסיבות, שהדברים נאמרים שלא מתוך כוונה להוציאם לפועל ויש וברור ההיפך מכך. לפיכך, יש לבחון את תכנם המילולי של האיומים, את הביטוי החיצוני שלהם, את טיבו, אופיו ותוכנו של אותו ביטוי חיצוני, את המעשים המתלווים אליו, את הנסיבות בהן נאמרים הדברים או נעשים המעשים, את הרקע להם, את אישיותו של הנאשם, את אופיו ומזגו, את עברו ואת אורח חייו ואין זו רשימה סגורה. אין אנו מצויים בחלל ריק ויש לנו כלים לבדוק את מידת רצינותם, חומרתם ומסוכנותם של אותם דברים ומעשים.

5.בעניינו, נראה כי כל השיקולים הללו פועלים נגד העורר. העורר איננו אדם נורמטיבי - כפי שטען בא-כוחו - ואין הוא נוהג באורח נורמטיבי. אין מעשיו מהווים מעידה מקרית או חד פעמית. על פי כתב האישום, מציק הוא לגרושתו ללא הרף ומטריד אותה בצורה אובססיבית ואינטנסיבית. הוא משמיע לה שיחות טלפון תכופות, מאיימות, מפחידות ומטרידות בשעות שונות משעות היממה, לרבות בשעות הלילה המאוחרות. הוא מכפיש את שמה בכתובות על קירות במקום עבודתה, מאיים עליה ברצח חזור ואיים. הוא עורך עליה תצפיות, הוא מכניס אותה על ידי מעשיו אלה ללחץ קשה ולחשש ממשי לחייה, שהפכו בלתי נסבלים לפי תחושתה הסובייקטיבית, שיש לה אחיזה אובייקטיבית של ממש בדבריו, במעשיו. מעשים אלה הינם מאוד חריגים לאדם נורמטיבי.

6.העורר כבר בצע בעבר מעשים דומים, נשפט עליהם ונדון למאסר על תנאי. הוא הפר אמון שניתן בו מספר פעמים בעבר, בעשותו את המיוחס לו למרות מאסר על תנאי התלוי נגדו. הוא הפר צו של בית הדין למשפחה שאסר עליו להתקרב לגרושתו או להטריד אותה. הוא שוחרר בערובה וחזר על אותם מעשים. שרות המבחן נמנע מהמלצה וציין את החשש שהעורר עלול להמשיך ולהוות סיכון לגרושתו.

במצב דברים זה, יש בידינו קריטריונים למוד בהם את מסוכנותו של העורר. יש בידינו כאלה למכביר והם מטים את הכף לחובתו של העורר.

7.יש לתת את הדעת גם לכך, כי בעת האחרונה עדים אנו לתופעה קשה וחמורה של סיכון חיי נשים בידי בעליהן, עד כדי קפידת פתיל חייהן על ידם, על רקע סכסוכים בין בני הזוג. כאשר רעה חולה זו פשתה במקומותיה ונשים פגיעות חשופות לסכנת חיים מצד בעליהן, שומה על בתי המשפט להרחיק את מקור הסכנה מן האישה, המהווה את מטרת האיומים, על ידי מעצר עד תום הליכים נגד הנאשם, אם שוכנע בית המשפט במסוכנותו.

מובן שכל מקרה ייבחן לגופו בחינה פרטנית קפדנית וזהירה וכך נעשה - כאמור - במקרה זה. אולם, מכאן ועד להיענות לקריאת הסניגור להתייחס למעשים אלה - כל עוד לא בוצעו - כאל "הצהרה" חסרת סיכון, רחוקה הדרך. משיתממש הסיכון, יהיה מאוחר מדי.

אשר על כן, דוחה אני את הערר ומורה על החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים נגדו.