בש"פ 4277/97 שי שחר נ. מדינת ישראל

השופט ת' אור :

1.בתאריך 2.8.95, בסמוך לשעה 16:40, נהג המבקש ברכב מסוג "פיאט" ( להלן: הרכב ) בכביש חוצה שומרון, מכיוון מזרח למערב. בהגיעו בסמוך ליישוב מגדלים, נקלטה מכוניתו בממל"ז משטרתי ( להלן: המכשיר ), ולפי המכשיר מהירות הנסיעה של הרכב אותה עת היתה 125 קמ"ש (במקום 80 קמ"ש המותרים בקטע כביש זה). המבקש עוכב במקום בידי שוטר התנועה אשר הפעיל את הממל"ז, והשוטר נתן לו טופס הזמנה לדין וכתב אישום, על פיו מיוחסת לו עבירה של נהיגה במהירות מעל המותר.

המבקש כפר בעובדות ומשפטו בבית המשפט לתעבורה התקיים ביום 3.3.96. במהלך המשפט העיד שוטר התנועה על הפעולות שנקט כדי להבטיח את אמינות התוצאות אשר התקבלו על ידי המכשיר בעת המקרה. בין היתר, הוא העיד כי בתחילת המשמרת הוא ערך את בדיקות התקינות של המכשיר בהתאם להוראות היצרן, ומצא שהמכשיר פועל בצורה תקינה. בסוף אותה משמרת חזר וערך את אותן בדיקות, ושוב נוכח שהמכשיר פועל בצורה תקינה. רישום על בדיקות אלה נמצא גם ביומן שבו נוהג המפעיל לפרט את הבדיקות שהוא עורך למכשיר. בעדותו הראשית פרט העד מהן אותן ארבע בדיקות שהיצרן קבע כמבחן לפעולה תקינה של המכשיר.

המבקש בחר בזכות השתיקה ולא נשמעו כל עדים מטעמו. רק בסיכומיו עורר בא כוח המבקש את שאלת אמינות המכשיר, מכשיר הידוע כ- L.T.I 20-20 Marksman , אשר בו השתמש שוטר התנועה ביום המקרה לבדיקת מהירות נסיעתו של המבקש.

2.בית המשפט לתעבורה דחה את כל טענותיו של המבקש נגד מהימנות גירסת השוטר, והרשיע את המבקש על סמך עדות זו. במסגרת הכרעת הדין נדרש בית המשפט לטענה, אותה העלה בא כוח המבקש לראשונה בסיכומיו, על פיה לא הוכיחה התביעה את טיב המכשיר ואת מידת אמינותו. טענה זו נדחתה על ידו. בנמקו את החלטתו, הבהיר בית המשפט לתעבורה ששאלת אמינותו של המכשיר לא נטענה על ידי בא כוח המבקש לא לפני תחילת שמיעת הראיות ולא במהלכה. בית המשפט קבע, כי די בעדות השוטר כראיה לכאורה לאמינות המכשיר, מה גם שבחקירה נגדית של השוטר ובכל מהלך הראיות לא הועלתה כל טענה נגד אמינותו. עוד הבהיר בית המשפט, שמדובר במכשיר אשר נעשה בו שימוש מזה למעלה משנתיים וקיימת לגביו חזקת תקינות.

3.ערעור שהוגש על ידי המבקש לבית המשפט המחוזי על הרשעתו נדחה. בין היתר, נדחתה הטענה שלא הוכחה אמינותו של המכשיר. בדחותו טענה זו, הסתמך בית המשפט המחוזי על פסק דינו של השופט ע' זמיר בע"פ 747/96 (מחוזי ת"א) נחמני נ' מדינת ישראל , לפיו נוצרה חזקה שבעובדה בדבר אמינותו של המכשיר ובדבר קבילות תוצאות מדידותיו.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה זו לרשות ערעור. בבקשה זו תוקף המבקש את המסקנה בדבר קיום חזקה כאמור, וכאילו קיימת "ידיעה שיפוטית" בעניין זה. לטענתו, טרם הוכחה אמינות המכשיר, ואותה פסיקה מעטה של בתי המשפט לתעבורה ושל בתי המשפט המחוזיים בה נקבע הדבר, לא דנה במכלול הראיות הקשורות באמינות המכשיר. אשר על כן, הוא מבקש שייקבע כי הואיל ואמינות המכשיר לא הוכחה בראיות שבאו בפני בית המשפט לתעבורה, לא ניתן להסתמך על מדידת המהירות על ידי המכשיר והיה מקום לזכותו מן האשמה.

5.השאלה בדבר אמינותו של המכשיר זכתה לטיעונים מפורטים של באי כוח הצדדים, אשר המציאו גם פסיקה זרה וגם דברי מלומדים בנושא זה. הגענו למסקנה, כי בנסיבות העניין שלפנינו, אין צורך שנכנס למחלוקת שנפלה בשאלה זו בין בעלי הדין. די בטענה אחת אשר הועלתה על ידי המדינה כדי לחרוץ את גורלה של בקשה זו. כוונתנו היא לכך, שבעת הדיון בבית המשפט לתעבורה לא העמיד המבקש את שאלת אמינות המכשיר כשאלה שבמחלוקת, וניתן היה להסיק שאין הוא חולק על אמינותו. בתגובתו לאישום, המבקש חלק על כך שנסע מעל המהירות המותרת. אך הוא לא חלק על אמינות המכשיר, והוא בחר בזכות השתיקה ולא העיד. טענה זו, בדבר חוסר אמינות המכשיר, הוא שמר כ"הפתעה" לשלב הסיכומים.

נזכיר, שמתקיימים עשרות ומאות הליכים משפטיים בגין עבירות של נהיגה במהירות מעל המותר, בהסתמך על מדידות באמצעות המכשיר. כשמהתנהגות הנאשם ניתן להבין, שאין הוא חולק על אמינות המכשיר, אין זה מתקבל על הדעת שבכל אחד מההליכים יהיה צורך להביא עדות מומחה לגבי אמינות המכשיר, שעה שבמספר הליכים רב בעבר הסתמך עליו בית המשפט כמכשיר אמין. מעדות השוטר בענייננו עולה, שלאחר בדיקות מסויימות של המכשיר, ניתן להסיק ממדידתו את מהירות הנסיעה של רכב הנאשם, וכן כי המכשיר עמד, מבחינת אמינותו, במבחן מומחי התביעה. בנסיבות אלה, כשהנאשם לא חלק קודם שמיעת הראיות ובמהלכן על אמינות המכשיר, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את טענותיו כנגד אמינות המכשיר בסיכומיו.

6.בענייננו אף התקיימו נסיבות מיוחדות מהן ניתן להסיק שהמבקש ויתר על הצורך בהבאת עדות מומחה בשאלת אמינות המכשיר. עם תחילת הדיון, ביקש בא כוח התביעה להעיד מומחה, אשר נכח בבית המשפט, בשאלה זו. לצורך כך, אף התבקש תיקון כתב האישום על ידי צירוף שמו של המומחה, מר וורצברגר, כעד מטעם התביעה. בעקבות התנגדות בא כוח המבקש, החליט בית המשפט שלא לתקן את כתב האישום, תוך שהוא מבהיר שהעד הנוסף הובא לנוחיות הסנגוריה אם ברצונה יהיה לחקור את העד. בית המשפט אף הבהיר, שבמקרה הצורך ישקול את הבאת המומחה כעד במסגרת ראיות ההזמה של התביעה. נוכח החלטה זו, ברור היה שההנחה היא שאמינות המכשיר לכאורה אינה שנויה במחלוקת, ורק אם תבואנה ראיות מטעם הסנגוריה לשלילת אמינות זו, תוכל התביעה להביא ראיות הזמה.

על אף המשמעות הברורה של החלטה זו, לא קם בא כוח המבקש וטען שאמינות המכשיר שנויה במחלוקת. המבקש גם לא הביא כל ראיות מטעמו בשאלה זו. בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא, שבא כוח המבקש התנהג בצורה המלמדת על כך שאין צורך בהבאת ראיות להוכחת אמינות המכשיר, ולא היה מקום לשעות לו כשביקש לעורר את השאלה רק בסיכומיו.

במצב דברים זה, גם לא ייגרם למבקש כל עיוות דין אם בקשתו זו לרשות ערעור תדחה. התביעה היתה מוכנה להעיד עד מומחה בשאלה אותה מעלה המבקש בבקשה זו. לצורך כך הוזמן המומחה ונכח בבית המשפט. רק התנהגות המבקש היא שמנעה את העדתו.

על סמך כל האמור לעיל, אין הצדקה ליתן למבקש רשות ערעור לערכאה שלישית. הבקשה לרשות ערעור נדחית.