בש"פ 4280/11 לידאל שינדלר נ. מדינת ישראל

1.

מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (מ"ת 16133-05-11) מפי השופט י' כהן. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סחיטה באיומים. על פי האמור בכתב האישום, במהלך חודש מרס שהה העורר בבית סבתו בחיפה. למקום הגיע טכנאי מחברת בזק לתקן תקלה. העורר איים על הטכנאי בחפץ הנחזה להיות אקדח (להלן: החפץ ) ודרש מהטכנאי את מפתחות הרכב ואף הלך עמו למכונית וביצע חיפוש. בית המשפט המחוזי קבע שישנן ראיות לכאורה ועילת מעצר, וכן דחה את החלופה למעצר שהוצעה על ידי העורר. בהחלטה נוספת דחה בית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, בגדרה הוצעה חלופה נוספת. צוין, כי העורר הציע "מפקחות אשר עשו עליו רושם חיובי". עם זאת, הוסיף, "כיוון שעד אז לא נמצא האקדח, ולא נתברר אם מדובר באקדח אמיתי כטענת המתלונן, או באקדח צעצוע, כטענת הנאשם, לא מצאתי מקום לשחרר את המבקש לחלופת המעצר שהוצעה, בשל החשש שאם מדובר באקדח אמיתי קיימת מסוכנות שחלופת המעצר לא תאיין אותה. נראה הדבר שנסיבות העניין לא השתנו, ועד היום לא נמצא החפץ באמצעותו המבקש איים על המתלונן, ולא נתברר האם מדובר באקדח אמיתי או באקדח צעצוע".

2.

על החלטה זו הוגש הערר. הסניגור טוען שתי טענות. הטענה הראשונה היא שלא הוכחה עילת מעצר. טענה זו אין לקבל, שכן תיאור הנסיבות מלמד לכאורה על מסוכנותו של העורר ותעוזתו. הטענה השנייה של הסניגור היא שבית המשפט המחוזי למעשה קובע כי לא ניתן לשחרר את העורר כל עוד לא אותר האקדח; וכאן – מדגיש הסניגור – כלל לא הוכח שמדובר באקדח.

טענה זו מושכת את העין. וזאת למה? התביעה עצמה בכתב האישום לא מייחסת לעורר החזקת אקדח. על פי כתב האישום, "הנאשם איים על המתלונן באמצעות חפץ אשר נחזה להיות אקדח". העורר גם לא הואשם בכל עבירה של החזקת נשק שלא כדין. בנסיבות לא נראה נכון להורות על המשך מעצרו של העורר עד שיימצא האקדח, כאשר אף התביעה אינה מניחה בכתב האישום שמדובר באקדח, להבדיל מחפץ אשר נחזה ככזה.

3.

האמור אינו מוביל למסקנה שיש להורות על שחרורו של העורר. המסקנה המתבקשת היא שיש לשקול את בקשת הסניגור לשחרר את העורר לחלופה, מבלי להעניק משקל לנימוק שהאקדח לא אותר. על כן, הערר מתקבל בכך שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שתישקל מחדש החלופה שהוצעה על סמך העובדות בכתב האישום וטענות הצדדים, ללא קשר לנימוק שהחפץ לא נמצא. אין בכך כדי להביע עמדה לגבי התוצאה הרצויה, אלא להעמיד את הדיון על הפסים העובדתיים אשר מקורם בכתב האישום.