בש"פ 4282/99 מדינת ישראל נ. יורם מזון

המשיב שוחרר ממעצר בתנאים על-ידי בית המשפט המחוזי.

כתב האישום מייחס לו ניסיון לרצח, עבירות בנשק שלא כדין וגניבת רכב. המעשים המיוחסים לו הם ירי לעבר הקורבן בו פגע ולעבר הרכב בו נסע הקורבן ופגיעה בשניים אחרים תוך גרימת חבלות חמורות, להם.

על כך ערר המדינה בפנינו.

הטעם בעטיו החליט בית המשפט לשחרר את המשיב בתנאים הוא העדר תשתית ראייתית לכאורה להוכחת ההאשמות המיוחסות למשיב. טעם זה נעוץ בשינוי גרסת העד המרכזי מיכאל, אחי הקורבן, בדבר זיהוי המשיב, כאשר בשלב ראשון טען שאינו מזהה את היורה ולאחר מכן שינה גירסתו ומסר כי הוא מזהה אותו בוודאות. בכך ראה בית המשפט כרסום של ממש בעדות המרכזית השומט את הקרקע מתחת לתשתית הראייתית הנדרשת לשם מעצר נאשם עד תום הליכים.

קראתי בעיון את החומר שנמסר לי על-ידי ב"כ הצדדים, שמעתי באריכות את טיעוניהם ונראה לי כי דין הערר להתקבל.

אין אני רואה עין בעין עם בית משפט קמא את הראיות הלכאוריות הקיימות בענייננו. נראה לי כי מתוך החלטת בית המשפט עצמו עולות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. קל וחומר מתוך החומר שבתיק המשטרה, שנמסר לעיוני.

אכן, קיים שוני בין שתי גרסאותיו של העד המרכזי מיכאל, אולם העד הסביר את הטעם לשוני זה. הוא חשש מפני המשיב וניסה להימנע מלסבכו בעבירה עד אשר פנה - כחוזר בתשובה - אל הרב וביקש את עצתו. בעקבות זאת החליט לומר את האמת ומסר כי זיהה בוודאות את המשיב, אותו הכיר. הודעת הרב מחזקת את דבריו של העד חיזוק של ממש ואין זה החיזוק היחיד.

מובן שבסופה של דרך יהיה על בית המשפט שישמע את המשפט להחליט אם להאמין לעד מיכאל, אם לאו, ואם הסברו מניח את הדעת, אם לאו. בשלב זה, אין לומר כי הסברו של העד איננו סביר עד שקיים כרסום ממשי כך שנעדיף את הודעתו הראשונה של העד ונקבע שאין זיהוי לכאורי של המשיב.

להסבר לשינוי בין הודעתו השניה של העד, בה מציין הוא בוודאות את זהותו של המשיב ולטעם לאי מסירת הדברים בהודעתו הראשונה, יש חיזוקים רבים נוספים. בין השאר, בהודעתו של אביו של העד שמסר כי בנו מיכאל אמר לו כי זיהה לאחר המקרה את המשיב כמי שירה; בהתנהגותו של המשיב בעקבות האירוע שבעקבותיו הסתתר מפני המשטרה; בהימנעות משיתוף פעולה ובסירוב להשיב לשאלות; בסירוב לתת דגימת דם ודגימת רוק, בקיומם של ממצאים בזירה ועוד. מכאן, שמבלי להכריע אם הודעתו המזהה בוודאות את המשיב היא הנכונה ואם ההסבר לאי מסירת אותם הדברים מלכתחילה יתקבל על דעת בית המשפט, ברי בעיני כי "קיימות ראיות גלמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יוביל לראיות רגילות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר". בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(2) 133.

אשר על כן, אני מקבלת את הערר ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.