בש"פ 4285/01 יעקב בן זוהדי עבד אלחי נ. מדינת ישראל

כתב האישום מייחס לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שימוש ברכב בלא רשות, ושוד.

על פי הנטען בכתב האישום, קשר העורר קשר עם שלושה אחרים לבצע שוד מזוין בסניף בנק הפועלים בטירה. בסמוך לכך, נגנב מביתו של אדם בתל-אביב אקדח, ובכפר סבא נגנב רכב. זה גם זה הגיעו לרשותם של הארבעה. ביום 18.12.97, כך נטען בכתב האישום, הגיעו הארבעה לסניף הבנק ברכב הגנוב, כשהם רעולי פנים ומזוינים באקדחים, ובהם גם האקדח הגנוב. אחד מהם נותר ברכב, ואילו העורר ושניים אחרים ניגשו אל שומר הסניף, שניצב מחוץ לסניף, והצמידו לראשו ולחזהו אקדחים. הם ערכו חיפוש על גופו, וגנבו ממנו אקדח. העורר ואחד ממרעיו נכנסו אל סניף הבנק, תוך שהם צועקים כי המדובר בשוד, ומורים לקהל לשכב על הארץ. השניים ניסו לפתוח קופות של הבנק, חיפשו במגירות השולחן, היכו עובדים ואת אחד הלקוחות, ונמלטו מן המקום, כשאחד מהם יורה שתי יריות באוויר. במהלך השוד הזה, הצליחו השודדים לגנוב מקופה שהיתה פתוחה, סכום של 13,430 ש"ח.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה להורות על מעצרו של העורר עד תום משפטו. בין לבין, הורשעו השותפים האחרים למעשה השוד, בעקבות עדותו של אחד מהם, וויסאם עבדלחי. באותה עדות מתאר וויסאם את מהלך השוד, ואת חלקו של העורר בביצוע העבירות. עדותו של וויסאם מצאה לה חיזוק בעדויות עובדי הבנק והשומר. הם מתארים את ההתרחשות באופן דומה לתיאור שבא מפי אותו וויסאם. הם מתארים גם את שני השודדים שהיו מצויים בתוך הסניף עצמו. שטרות שנגנבו מן הבנק נתפסו ברשותם של שלושה מן השודדים, לאחר מעשה.

כחודש ימים לאחר הגשת כתב האישום כנגד השותפים האחרים, ועוד בטרם הוגש כתב אישום בעניינו של העורר, אולם בסמוך לאחר ששותפו לביצוע העבירות על פי הנטען, מסר את האמרה המפלילה, עזב העורר את הארץ, ושהה במשך מספר שנים באירופה. משגורש, הגיע לישראל, ונעצר.

התשתית הראייתית שהביאה להרשעת שלושת השותפים האחרים, היא אותה תשתית ראייתית העומדת לחובת העורר. בית המשפט המחוזי, שדן בעניינם של השלושה, מצא את עדותו של אותו וויסאם ראויה לאמון, ובשלב זה של ההליך המתנהל בעניינו של העורר, די בתשתית הראייתית האמורה, כדי להקים עילת מעצר. העבירה המיוחסת לעורר מקימה חזקת מסוכנות, מדובר בעבירה הנגועה באלימות חמורה. מסוכנותו של העורר מוצאת ביטוי גם בהרשעותיו הקודמות, ויציאתו מן הארץ מלמדת כי החשש שמביעה המדינה מפני הימלטותו מן הדין, אינו חשש שווא.

התוצאה מכל אלה היא כי דין הערר להידחות, וכך אני מחליט.