בש"פ 4288/98 יעקב עשור נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר ושלושה אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של ניסיון לבצוע שוד בנסיבות מחמירות בהתאם לסעיף 402(ב) בצרוף סעיף 25 לחוק העונשין התשל"ז1977-, והוא נעצר עד תום ההליכים נגדו על ידי בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י. צור). הניסיון נעשה על-ידי החבורה כאשר ארבעתם הגיעו במכונית לבניין בו התגורר קרבן השוד המתוכנן, אדם בן 70 שנה. שניים מהם ניגשו לדירה והשנים האחרים, והעורר בתוכם, נשארו במכונית כדי למלט את חבריהם. למזלו של הקורבן הבחין בהם שכן בעוד מועד, הזעיק משטרה ומשנכנסו לדירה חיכתה להם המשטרה בתוכה.

2.הסניגור המלומד טען כי אין ראיה לניסיון לשוד אלא לניסיון לגניבה כאשר אחד אמור היה להסיח דעתו של הזקן והשני אמור היה לשים ידו על הכסף המצוי בדירה, לפיכך, נופלת העבירה בחומרתה משוד, ואין מקום לעצור בגינה את העורר עד תום ההליכים נגדו. עוד טען הוא לאפליה, כאשר שנים אחרים שוחררו, ביניהם הארי שבחבורה, היוזם והדומיננטי, שנגדו קיימים 14 תיקים פתוחים. כמו כן טוען הוא, כי אין עילת מעצר נגד העורר, שכן ניסיון אינו מעמיד עילת מעצר. לחילופין, יש לקבוע חלופת מעצר, שכן העבירה היא במקום נמוך בסקלה, בעבירות מסוג זה. העורר לא ריצה בעבר מאסר בפועל ויש אפשרות לרתקו לבית אחיו, ולהבטיח על ידי כך את תכלית המעצר.

3.לטענת ב"כ המשיבה המעשה הוא חמור בהיותו מכוון נגד אדם קשיש וערירי המתגורר בגפו. שותפיו לעבירה של העורר הפלילו את עצמם ואותו. בהבדל מאחרים, יש לו מרשם פלילי עשיר בעבירות רכוש. לגבי אחד מן החבורה - לוק - ששוחרר ממעצר - יתקיים דיון חוזר ביום 14.7.98 משום היות החלופה שניתנה, בלתי כנה.

4.אין ממש בטענה בדבר העדר ראיות לכאורה ואין לי אלא להפנות בעניין זה לניתוח הפרטני של בית משפט המחוזי את העובדות ואת המסקנות המתבקשות מהן בהקשר זה. הוא הדין לעניין קיומה של עילת מעצר.

5.אשר לחלופת מעצר - אותה יש לשקול בכל מקרה - נראה שאילו הייתה זו עבירה ראשונה של העורר ניתן היה להסתפק בחלופה. אולם דומה כי העורר בחר בדרך הפגיעה ברכושם של אחרים, כדרך חיים ומאחורי גבו תלויה לו קופת שרצים של הרשעות בעבירות רכוש ואלימות. בעבר הוטל עליו - בין השאר - עונש מאסר שרוצה בעבודות שירות וכן תלוי ועומד נגדו לפחות מאסר על תנאי אחד בר הפעלה. לכאורה, עבר הוא את העבירה בהיותו משוחרר בתנאי ערובה בתיק אחר, בו מיוחסות לו עבירות מרמה וגניבה. כל אלה מצביעים באופן חד משמעי על מסוכנותו של מי שאינו נרתע מללכת בדרך הפשע עליה עלה, גם כאשר יד החוק כבר השיגתהו בעבר. מאדם כזה צפויה סכנה ממשית לציבור וליחידיו ובמיוחד לחוליות החלשות שבציבור, קשישים עריריים וגלמודים הזקוקות להגנה מפני העורר ושכמותו.

בגין כל אלה, סבורתני שצדק בית משפט קמא בהחלטתו לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

הערר נדחה.