בש"פ 4291/97 שמעון טובול נ. מדינת ישראל

1.העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת ברציחתו של אליהו כארדי (להלן: המנוח), ובגרימת חבלה בכוונה מחמירה לאחיו של המנוח, אברהם כארדי (להלן: אבי). בכתב-האישום נטען כי בתגובה למכות שהכה המנוח את אחיו של העורר, דוד טובול (דודו), החליט העורר להשיב לו כגמולו. הוא רכש סכין "פרפר" בעלת ידית שחורה, (להלן: הסכין), פנה יחד עם אחיו לדוכן למכירת תותים השייך לאבי בקניון מגדל העמק שם עבד גם המנוח, והחל להקניטו. בעקבות זאת התפתחה קטטה בין אבי והמנוח, שלא היו מצויידים בנשק כלשהו, לבין דודו והעורר. במהלך הקטטה שלף העורר את הסכין ודקר את אבי במותנו וברגלו ואת המנוח בגבו ובבטנו. כתוצאה מדקירות אלה נפצע אבי והמנוח נפטר.

האישום הושתת על עדויותיהם של אבי ומרדכי כארדי, אביהם של אבי והמנוח, וכן על ראיות אובייקטיביות - הדו"ח הפתלוגי המלמד על עוצמת הדקירות ומיקומן והראיה המוכיחה כי העורר רכש את הסכין זמן קצר לפני האירוע. העורר איננו כופר בדקירתו את המנוח אלא טוען הוא להגנה עצמית.

2.בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל דעה כי הראיות הנ"ל מוכיחות לכאורה את האשמות שיוחסו לעורר, כי חזקת המסוכנות הקבועה בדין לא הופרכה, וכי לנוכח חומרתה של עבירת הרצח לא ניתן לקבוע חלופת מעצר.

בית המשפט נענה איפוא לבקשת המדינה והורה על מעצר העורר עד תום הליכי המשפט.

3.בערר שלפני טען בא-כוח העורר, עורך-הדין אברהם ברדוגו, כי בתשתית הראיתית שהציגה התביעה אין יסוד למעצרו של העורר עד תום ההליכים. טענתו היא כי משקלן של הראיות המפלילות כורסם על-ידי עדויות אובייקטיביות של עדי ראיה. על-פי הטענה, עדויות אלה מעלות ספק סביר בדבר קיומו של סייג ההגנה העצמית, ולמיצער, מניחות יסוד להטלת עונש מופחת בגין עבירת הרצח. בנסיבות אלה, ובהתחשב גם בעובדה שעברו של העורר נקי והוא עובד במקום עבודה קבוע, מבקש הסניגור להסתפק בחלופת מעצר.

;4. עיינתי בהודעות עדי הראיה, ולא מצאתי בהן ראיה לשימוש בנשק כלשהו על-ידי המנוח ואחיו. בנסיבות אלה אינני רואה עילה להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה מספיקות.

אין גם מקום להורות על חלופת מעצר. בעבירה של רצח חומרת העבירה כשיקול הפועל נגד קביעת חלופת מעצר הוא מכריע, ורק בנסיבות יוצאות דופן יש בכוח גורמים אחרים להצדיק חלופת מעצר. נסיבות כאלה לא מתקיימות במקרה שבפני.

הערר נדחה.