בש"פ 4306/01 מדינת ישראל נ. שגיב פדלון

1.ביום 4.3.2001, לפני הצהריים, התפוצץ מטען של חומר נפץ בשוק העירוני של נתניה. כתוצאה מכך מצאו את מותם שלושה אזרחים, ונפצעו עשרות אחרים. אותה עת שימשו בחנות בשוק שני תושבי שטחים. מעבידם הציע להם לעזוב את האזור, ולמצוא מחסה בדירה שמצוייה בקרבת מקום. בדרכם פגש בהם פקח של העיריה, שביקש לראות את תעודות הזיהוי שלהם, ודרש מהם לבוא בעקבותיו על מנת שיזוהו במשטרה. על שארע בהמשך הדרך, העיד במשטרה הפקח. על פי עדותו, התקהלו סביבם עשרות אנשים, שהחלו לקלל את השניים ולצעוק כי המדובר במחבלים. הפקח, על פי עדותו, צעק לעבר המתקהלים כי אין אלה מחבלים, כי אם בני מיעוטים המובלים לצורך זיהוי, ודרש מן המתקהלים שלא לפגוע בהם. המתקהלים לא שעו לו והחלו להכות בשניים. אחד מהם הצליח לברוח, אך השני, המתלונן בתיק זה, מעד ונפל, וכך, כשהוא שוכב על הרצפה, המשיכו המתקהלים להכותו. המשיב היה בין המכים. כשנעצר, למעלה מחודש לאחר המקרה, הכחיש תחילת כל מעורבות בפרשת התקיפה, אולם בסופו של דבר אישר, בהודעות שנגבו ממנו במשטרה, כי תקף באגרופים ובבעיטות את המתלונן, תושב השטחים, וכי הבעיטות כוונו הן לראשו של המתלונן, והן לחלקים אחרים בגופו. בשלב מסויים, כך עולה מתוך הגרסאות שמסר המשיב - ושאינן אחידות - היה ברשותו של המשיב גם מקל, אף כי הוא מכחיש שעשה בו שימוש.

במהלך ההתפרעות צעק הקהל מסביב כי יש להרוג את המתלונן. בשלב מסוים איבד המתלונן את הכרתו. מעדותו עולה, כי הוא אינו זוכר את שהתרחש מיד אחרי שהחלה ההתנפלות עליו. המשיב עצמו מספר, באחת מן ההודאות שמסר, כי בעת שהתקרב למקום, "הרמתי לו את היד על מנת לבדוק אם הוא חי". הוא מודה מפורשות, כי גם לאחר שהמתלונן החליק ונפל על הרצפה, הוא בעט בו, וכך עשה עד שהגיעה המשטרה, שאז "הלכתי מהר כדי שהמשטרה לא תראה אותי".

2.המשיב מסביר כי בעת מעשה הוא היה נתון עדיין תחת הרושם הקשה של הזוועות בהן חזה זמן קצר קודם לכן, עת הבחין באנשים מוטלים על הרצפה, ובחלקי גופות של ההרוגים. הוא מציין כי הקהל שהתאסף סביב המתלונן צעק "מחבל, מחבל", וטוען כי גם הוא היה משוכנע שמדובר במחבל, ועל כן עשה את אשר עשה.

בית המשפט המחוזי מצא כי בנסיבות אלה ניתן להבין קיומה של התערבות בכוח כנגד מי שסברו כי הוא מחבל. בית המשפט סבר, כי במקרה כזה "דילמה קשה קיימת בפני כל אזרח אשר חושד כי הוא נתקל במחבל, לגבי השאלה איזה כוח, אם בכלל, רשאי הוא להפעיל, כדי למנוע פיגוע, מבלי שיבואו אליו בטענות, כי הפעיל כוח בלתי סביר".

אכן קשה לנתח באזמל משפטי חד את הנסיבות האופפות התרחשות מן הסוג הזה, אולם ספק בעיני, למקרא חומר העדויות שבתיק, אם אכן היה מקום להנחה, בשלב זה, כי הפורעים האמינו כי הם מכים במחבל. מכל מקום, אפילו אם שומה עלינו, בשלב זה של הדיון, לצאת מתוך ההנחה כי המשיב סבר היה כי כך הדבר, חרף דבריו של הפקח, אין התנהגותו ניתנת להצדקה. גם על פי גרסתו של המשיב, שכב המתלונן על הכביש כשהוא למעשה חסר אונים, והמכות שהפליא בו המשיב, בידיו וברגליו, לא באו, לכאורה, כדי למנוע פיגוע נוסף או כדי למנוע את הימלטותו של המתלונן, כי אם כדי לפרוק את זעמו של המשיב. בשלב מסוים, כאמור, איבד המתלונן את הכרתו. הן מעדות המתלונן והן מעדות המשיב, ניתן ללמוד כי המתלונן איבד את הכרתו מיד לאחר שנפל ארצה. מעדות המשיב ניתן גם ללמוד, לכאורה, כי הוא המשיך לחבול במתלונן אחרי שהוא נפל. למתלונן נגרמו חבלות קשות ביותר באותה התפרעות ונראה, כי אלמלא נזדמנו למקום שוטרים, שהצילוה מיד ההמון, היתה התוצאה קטלנית.

3.לפיכך, אין אני סבור, כפי שבית המשפט המחוזי היה סבור, כי יש להביא בחשבון ההחלטה אם לעצור את המשיב, וכבר בשלב זה, את ההנחה שהמשיב ניצב בפני דילמה קשה, כהגדרת בית המשפט. גם כאשר הלב בוכה והדם רותח, ראוי לו לאדם שישמור על צלם האנוש שבו. ומשלא עשה כן, יש לבחון אם אין בכך כדי ללמד על מסוכנותו. פרץ של אלימות קשה כלפי אדם המוטל ארצה חסר אונים, וכנראה גם חסר הכרה, מלמד כשלעצמו על מסוכנות. במקרה זה, המשיב עצמו חש, כך ניתן להבין מעדותו, כי הוא נוהג באורח פסול. עובדה היא, כי כשהגיעו השוטרים הוא מיהר להסתלק מן המקום, כדי לא להיתפס בידי השוטרים.

4.אין זו הפעם הראשונה בה מואשם המשיב בעבירות הנגועות באלימות. בשנת 1996, הורשע בעבירות של איומים, תקיפה ובריחה ממשמורת חוקית. בשנת 1997 הורשע בעבירות נוספות של איומים ותקיפה, ובאותה שנה הורשע גם בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית ושל החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית. בחודש פברואר 1998 הורשע בעבירה של תקיפה עובד ציבור. כנגד המשיב תלוי ועומד עונש של מאסר מותנה, שהוא בר הפעלה אם יורשע. גם מן האמור בתסקיר שירות המבחן ניתן ללמוד על הקושי העומד בפני המשיב לשלוט בדחפים תוקפניים, במצבים של תסכול. בנסיבות אלה אין בחלופות שהוצעו על ידו למעצר כדי להסיר את החשש מפני שחרורו.

אשר על כן, ראוי היה להיעתר לבקשת המדינה להורות על מעצרו עד תום משפטו. ניתן להעריך, בנסיבות המקרה, כי הדיון המשפטי צפוי להיות קצר ביותר, ולהסתיים בהקדם.

הערר מתקבל. המשיב ייעצר עד תום משפטו בת"פ (ת"א) 40159/01.