בש"פ 4307/96 טייפה ניהול מסעדות בע"מ נ. רקפת בע"מ

1.בפני שתי בקשות לעיין מחדש בהחלטתי מיום 13.6.96, שזה תוכנה: "המועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 1.4.96 לגבי רימיני השקעות בע"מ ופיצריות רימיני בישראל בע"מ תם. פסק הדין לגבי הנתבעות האחרות ניתן ביום 2.5.96. הודעת הערעור תושב לבא-כח המערערות".

בא-כח המערערות טוען בבקשתו לעיון מחדש, כי על יסוד תקנות 201 ו398-א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: תקנות סדר הדין) היה מקום לקבוע, כי המועד להגשת ערעורן של רימיני השקעות בע"מ ופיצריות רימיני בישראל בע"מ לא תם. בא-כח המשיבה טוען, לעומת זאת, במסגרת בקשתו כי יש למחוק את הערעור שהגישו המערערות, שכן פסק הדין מושא הערעור ניתן ביום 1.4.96 ולא ביום 2.5.96, כפי שנקבע בהחלטתי הנ"ל מיום 13.6.96.

2.אפרט להלן את השתלשלות העניינים העומדת בבסיס הבקשות שבפני:

המשיבה תבעה בסדר דין מקוצר את המערערות ושתיים אחרות - רימיני השקעות בע"מ ופיצריות רימיני בישראל בע"מ (להלן: רימיני). כל הנתבעות היינו, המערערות ורימיני, ביקשו רשות להגן. בהחלטה מיום 1.4.96 קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת מ. סוקולוב) כדלקמן: רימיני לא הגישו סיכומים מטעמן, ולכן יש לראותן, על-פי תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין, כמי שלא התייצבו לדיון בבקשה. בית המשפט החליט לדחות את בקשתן לרשות להגן ולתת פסק דין נגדן על יסוד תקנה 157(3) לתקנות סדר הדין (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' שביעית, 1995, בעמ' 690, ה"ש 160). באותו מועד, היינו, ביום 1.4.96 ניתן פסק דין נגד רימיני, הקובע כי מאחר שרימיני לא הגישו סיכומים בבקשה לרשות להגן, ניתן נגדן פסק דין כמבוקש בכתב התביעה. אשר לשאר הנתבעות, הן המערערות בתיק זה, החליט בית המשפט, לאחר שדן בטענותיהן, לתת להן רשות להתגונן לגבי סכום של 100,000 דולר, בתנאים כמפורט בהחלטה. לגבי יתרת סכום התביעה נדחתה הבקשה לרשות להגן. באותו יום (1.4.96) ניתן פסק דין חלקי נגד המערערות על יתרת סכום התביעה בהפחתת סכום של 100,000 דולר, לגביו ניתנה רשות להגן. סיכומה של נקודה זו, בתאריך 1.4.96 ניתנו בבית משפט קמא החלטה בבקשת המערערות ורימיני לרשות להגן וכן שני פסקי דין: האחד, נגד רימיני, והשני, פסק דין חלקי נגד המערערות.

עוד יש לציין, כי רימיני הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לביטול ההחלטה מיום 1.4.96 על יסוד תקנה 201 לתקנות סדר הדין. בהחלטה מיום 30.4.96 דחתה כב' השופטת סוקולוב את הבקשה באמרה, כי ההחלטה ופסק הדין לא ניתנו במעמד צד אחד, שכן נערך דיון בבקשה להרשות להגן והמצהירה נחקרה על תצהירה. לכן, לא ניתן לבקש ביטולם של אלה על-פי תקנה 201 הנ"ל. עוד נאמר בהחלטה, כי "כל שניתן לעשות הוא לערער על פסק הדין דנן בפני בית המשפט העליון".

המערערות ורימיני ביקשו להגיש ערעור על ההחלטות הנ"ל של בית המשפט המחוזי בתאריך 6.6.96, על יסוד הטענה כי פסיקתא נערכה ונחתמה בתאריך 2.5.96.

על-פי החלטתי הנ"ל מיום 13.6.96 התקבל לרישום אך ערעורן של המערערות.

3.איני מוצאת יסוד לבקשה לעיין מחדש שהגישו רימיני. אבאר טעמי: כשלעצמי, אני סבורה, כי בעניינן של רימיני ניתנה ההחלטה הדוחה את בקשתן לרשות להגן במעמד צד אחד, על-פי תקנות 160(ד) ו157-(3) לתקנות סדר הדין, ולכן היו רימיני רשאיות לבקש ביטולה של אותה החלטה על יסוד תקנה 201 לתקנות סדר הדין; ואולם, וזה העיקר, באותו מעמד ניתן גם פסק דין נגד רימיני, אשר לגביו אין

לומר כי ניתן במעמד צד אחד. לגבי פסק דין זה קיימת אך זכות ערעור לבית המשפט העליון. זכות זו הוחמצה בשל כך שרימיני אחרו בהגשת הערעור (בתאריך 6.6.96 חלף המועד לערער על פסק הדין מיום 1.4.96).

בספרו של ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, שהוזכר לעיל, בעמ' 690, מתייחס המחבר המלומד למצב הדברים שבפנינו, היינו, להחלטה בבקשה לרשות להגן אשר ניתנה במעמד צד אחד ולפסק דין שניתן בעקבותיה. וזו ההלכה במיקרה זה:

"פסק דין אשר ניתן משום שהנתבע לא הורשה להתגונן, אינו פסק דין על-פי צד אחד, ואינו ניתן, איפא, לביטול בתוקף תקנה 201; המועד להגשת בקשת ביטול, בהתאם לתקנה זו, מתחיל אמנם רק עם המצאת פסק הדין, אך התקנה אינה חלה על ענייננו. אכן, יתואר מיקרה אחר: הנתבע ביקש רשות להתגונן, אך לא התייצב לבירור בקשתו. בהתאם לתקנות 245 ו157-(3), דחה השופט או מחק את הבקשה. זהו צו שניתן על-פי צד אחד, והוא ניתן לביטול כאמור בתקנה 201 אלא שעל הנתבע להזהר, ואם נתן השופט, כמצוי ביותר, באותו מעמד לתובע פסק דין בתובענה גופה (או שהומצא לנתבע לאחר מכן פסק דין שניתן), עליו להגיש גם ערעור על פסק הדין, כדי למנוע את התוצאה שפסק דין סופי יחסום לו את הדרך להגנתו. רק הצו הדוחה או המוחק את בקשת הנתבע לרשות להתגונן ניתן על-פי צד אחד, מפאת אי התייצבותו, אך לא כן פסק-הדין. פסק הדין לא ניתן מפני שהנתבע לא התייצב לבירור התובענה ואף לא מפני שלא הגיש כתב הגנה, שכן הנתבע כלל לא היה רשאי להגיש כתב הגנה".

סיכומם של דברים, רימיני אחרו את המועד להגשת ערעור על פסק הדין מיום 1.4.96. אשר להחלטת בית המשפט מאותו תאריך, שלא ליתן רשות להגן, ניתן לסבור, כמבואר, כי ניתן היה לבקש ביטולה של החלטה זו על יסוד תקנה 201 לתקנות סדר הדין, כפי שעשו רימיני. על מצב משפטי זה יכולה לחול תקנה 398א לתקנות סדר הדין, אך לא על פסק הדין שניתן בתאריך 1.4.96. בכל מיקרה, החלטת בית המשפט מיום 30.4.96, שלא לבטל את ההחלטה מיום 1.4.96, היא "החלטה אחרת", אשר בהנחה שניתנה בסמכותה של כב' השופטת סוקולוב כרשמת בית המשפט המחוזי, הערעור עליה הוא בזכות, לאותה ערכאה (סעיף 96 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-). החשוב לענייננו הוא, כי פסק דין בסדר דין מקוצר לעולם איננו במעמד צד אחד, ולכן הדרך היחידה להשיג עליו היא הגשת ערעור (וראה גם ד"ר י. זוסמן, שם, בעמ' 731-730). ואולם, לא למותר להוסיף, כי בתקנות סדר הדין נקבעה כתחליף לבקשת הביטול על-פי תקנה 201 תרופה אחרת. כוונתי לתקנה 214 לתקנות סדר הדין על-פיה רשאי בית המשפט לבטל פסק דין "שניתן לפי פרק זה, אם נוכח שהמצאת ההזמנה לא היתה בת פועל או מטעם מספיק אחר שיירשם... ניתן פסק הדין בידי הרשם, רשאי גם הרשם לבטלו כאמור" (ראה: רע"א 1449/93 ארוין זוסמן נגד הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק), תק (על) כרך 93 (2) עמ' 1393 והאסמכתאות המוזכרות שם).

אני חוזרת, איפא, ומקיימת את החלטתי מיום 13.6.96 על פיה לא היה מקום לקבל לרישום את ערעורן של רימיני על פסק הדין מיום 1.4.96 בעניינן.

4.עתה אעבור לדון בבקשת המשיבה לעיין מחדש בהחלטתי הנ"ל ככל שהיא נוגעת למערערות. אשר לכך, אני מוצאת שהצדק עם המשיבה.

בעת מתן החלטתי הנ"ל נשמטה מעיני העובדה, כי בתאריך 1.4.96 ניתן בבית משפט קמא גם פסק דין חלקי נגד המערערות, המקבל את התביעה שהגישה המשיבה בניכוי סכום של 100,000 דולר לגביו ניתנה רשות להגן. לפיכך, לא היה יסוד לאבחנה בין ערעורן של רימיני מזה לבין ערעורן של המערערות מזה. המועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי אינו נמנה מיום מתן הפסיקתא, אלא מיום מתן פסק הדין, כמבואר בתקנה 402 לתקנות סדר הדין (ראה גם תקנה 198 לתקנות סדר הדין הקובעת, בין היתר, כי "תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתא"). יוצא, איפא, כי המועד לערער על פסק הדין שניתן נגד המערערות חלף לפני שהוגש הערעור על ידן, ולא היה יסוד לקבלת הערעור לרישום. צודקת, איפא, המשיבה בבקשתה לעיין מחדש בהחלטתי מיום 13.6.96, ויש למחוק את הערעור מן הרישום (ראה: ב"ש 130/87 (ע"א 399/87) עזיז שנסי נגד יהודית גלעדי ואח', פ"ד מא(4) 707 , 711; ב"ש 748/86 (ב"ש 527/86, ע"א 304/86) ב.ס.ט. חברה לעבודות בניה ופיתוח בע"מ נגד קיבוץ יפעת, פ"ד מ(4) 379).

אין כל ממש בטענת בא-כח המערערות, כי פסק הדין החלקי לגבי המערערות לא הגיע לידיו אלא כתוצאה מעיון בבקשת המשיבה לעיין מחדש בהחלטתי מיום 13.6.96, וכי לא ידע על פסק דין זה עד אותו מועד (7.11.96). עיון בבקשת רמיני לעיון מחדש, שהוגשה במועד כלשהי בחודש יולי 1996, מראה כי אחד מן הנספחים שצורפו לה הוא פסק הדין החלקי (ראה עמ' 22). יוצא, איפא, כי בידי בא-כח המערערות ורימיני היו במועד סמוך לתאריך נתינתן הן ההחלטה והן שני פסקי הדין שניתנו ביום 1.4.96.

5.איני רואה גם יסוד בדין לאפשר הגשת הערעור על פסקי הדין מיום 1.4.96 באיחור. המדובר בטעות משפטית מובהקת, שגרמה לכך, שערעוריהן של רמיני ושל המערערות לא הוגשו במועד. (ראה: בש"א 5778/94 מ"י נגד ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל, פ"ד מח(4) 872).

אשר על כן, אני דוחה את בקשתן של רימיני לעיון מחדש. אני נעתרת לבקשת המשיבה ומוחקת את הערעור אשר הוגש באיחור. המערערות ישלמו למשיבה את הוצאות הבקשה ושכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 2,000 ש"ח.