בש"פ 4322/07 ברק סיטבון נ. מדינת ישראל

1.

העורר עומד לדין בבית משפט השלום באשקלון בעבירה של הספקת סמים מסוכנים. על פי הנטען בכתב האישום, הגיע העורר בבוקרו של 12.4.07 לבית המעצר לכיש, בתחנת אשקלון, ובידו קופסה ובה עוגיות שביקש להעביר לאחד העצורים במקום. בחיפוש שנערך, נמצאו בתוך הקופסה כ- 36 גרם חשיש ו- 0.76 גרם קוקאין.

המדינה ביקשה לעוצרו עד תום ההליכים.

ביום 10.5.07 החליט בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' כהן) לשחררו בתנאי ערובה של מעצר בית מלא בבית אמו, כהמלצת שרות המבחן בתסקיר המעצר שהוגש בעניינו. המדינה עררה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, וביום 14.5.07 קיבל בית המשפט (כבוד השופט נ' הנדל) את הערר, ביטל את החלטת בית משפט השלום והורה על מעצר העורר עד לתום ההליכים.

על החלטה זו עורר הוא עתה בפני.

2.

בהודעת הערר המפורטת ובטיעוניו על פה, מבקש סנגורו של העורר – עורך דין נ' בונדר – לקיים את החלטת בית משפט השלום, בה ניתנה עדיפות לשיקולים בעניין היבטי אישיותו של העורר וההשלכות הקשורות שיוודעו לו ממעצרו, כמפורט בתסקיר המעצר שהובא בפני בית משפט השלום.

לטענתו, העורר הינו בחור צעיר (בן 21) ותלותי, הוא נגרר למעשים המיוחסים לו על ידי גורמים עבריניים, ושליחתו למעצר

- לחברה עבריינית מובהקת – תרע עמו ותגביר מסוכנותו העתידית. אין הסניגור חולק על קיום ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לעורר. אין הוא מתעלם גם מהרשעתו הקודמת בעבירות סמים (מיום 15.6.05) בגינה תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי של 18 חודשים שיהיה בר הפעלה אם יורשע בדינו. על אף כל אלה – כך טענתו – עולה מתסקיר המעצר כי מסוכנותו של העורר יכול ותנוטרל בגידרה של חלופת מעצר הבית בבית אמו, כפי שממליץ על כך שרות המבחן.

באת כוח המדינה, עורכת הדין י' שרף, מפנה לעומתו למסוכנות הסטאטוטורית והקונקרטית הנודעת מהעורר בשל המעשים המיוחסים לו, בשל הרשעתו הקודמת בעבירות סמים ובשל העובדה שלא נרתע מלהכניס לתוככי תחנת משטרה ובית מעצר את כמות הסמים האמורה, גם שעה שמרחף מעליו מאסר על תנאי ממושך על עבירות מסוג זה.

3.

בהחלטת בית משפט השלום מתייחסת כבוד השופטת ד' כהן לנסיבות החמורות בהן ביצע העורר את עבירות הסמים המיוחסות לו, הן בתעוזה הכרוכה באספקת כמות סמים זו לתוככי בית מעצר בתחנת משטרה, והן בשל הרשעתו הקודמת של העורר בעבירות סמים. שני אלה מקיימים את עילת המעצר בשל מסוכנותו.

עם זאת, מצא בית משפט השלום כי חלופת המעצר המוצעת

"יש בה להבטיח את הרחקתו של העורר מסביבה חיצונית שעמה נהג לבוא במגע או סביבה חיצונית כלשהי. כך שגם החשש שהועלה על ידי בא כוח המדינה, שמא למשל יספק העורר סם או יהיה מעורב בעבירה של סם ממקום מעצר הבית – שוכנעתי כי ניתן לאיינו".

בית המשפט המחוזי, בקבלו את הערר על החלטת בית משפט השלום, מציין כי:

"המעשים הפליליים המיוחסים למשיב מצביעים על תעוזה וחוסר מורא משלטונות החוק. המשיב ניגש לתחנת המשטרה והחדיר סם לעצור. תעוזתו מועצמת מכוח העובדה שתלוי ועומד כנגדו מאסר מותנה בר הפעלה של שנה וחצי. צירוף הנתונים של המעשה והעושה מקיימים רף גבוה של מסוכנות. בנוסף, שרות המבחן המליץ על שחרורו של העורר אך לא שלל את מסוכנותו, אלא שסבר שניתן לצמצמה ... הקושי העולה מהחלופה אינו נעוץ באמו של המשיב (הערבה לתנאי השחרור – י"א), אלא בו. המסקנה המתבקשת היא, שלכאורה המשיב אינו שש בשלב זה של חייו לקבל על עצמו את מורא הדין. על רקע זה איני סבור שיש בחלופה שהוצעה כדי לאיין את מסוכנותו".

4.

המסוכנות לשלום הציבור הנודעת מעברייני הסמים הינה מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. נגע הסמים מחלחל לשכבות רבות בציבור ומותיר אחריו שובל של קורבנות בגוף ובנפש. מארת הסמים אינה מסתפקת בתוצאות הקשות הנודעות לנפשם ולגופם של המשתמשים והמתמכרים להם, אלא סופחת לתחומיה מעגלים מעגלים של פשיעה נלווית בתחומי האלימות והרכוש.

על חברה החפצה חיים לקדש מלחמת חורמה במארה ובנגעים אלה של הסמים, וזאת בכל תחום אפשרי. חלקם של רשויות האכיפה ובתי המשפט במלחמה זו הינו מכריע.

ביטוי מובהק למגמת דברים זו נמצא בהוראת סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, ולפיו:

"הואשם הנאשם בעבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973, למעט עבירה הנוגעת לשימוש בסם או להחזקת סם לשימוש עצמי – חזקה כי מתקיימת העילה (למעצר – י"א) האמורה בסעיף קטן (ב), אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת".

ועילת המעצר שבסעיף 21(ב) הינה כידוע:

"קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה".

אמור מכאן – נאשמים בעבירות סמים משמעותיות, חזקה שבדין היא כי מסוכנים הם לאדם ולציבור, לשלומם ולבטחונם. זוהי החזקה וזהו הכלל. נאשם הטוען להיותו חריג לכלל זה נושא בנטל ההוכחה המשמעותי ברמה הנדרשת לסתירת חזקה זו שבדין.

5.

המעשים המיוחסים לעורר דנן – והמוכחים לכאורה – מעלים מעבר למסוכנותו הסטאטוטורית האמורה גם את מסוכנותו הקונקרטית, כפי שפורטו הדברים בהחלטת כבוד השופט הנדל. לחזקת מסוכנותו שבדין מתווספים תעוזתו והיעדר כל מורא מאספקת והחדרת כמות נכבדה של סמים לתוככי בית מעצר שבתחנת משטרה. גם עונש המאסר על תנאי הרובץ על ראשו לא היה בו להרתיעו.

אם כל אלה לא הרתיעוהו, מדוע זה נניח כי יסור לפתע למרותה של אמו, יציית להוראותיה וימנע עצמו מהתעסקותו המוכחת וחסרת הרתיעה בסמים?

לא זו בלבד שהעורר דנן לא הוכיח כי יוצא הוא מחזקת המסוכנות הסטאטוטורית האמורה לעיל, אלא שנסיבות ביצוע העבירה המיוחסת לו עתה מוסיפות מסוכנות פרטנית וקונקרטית על מסוכנותו "המושגית" שבאותה החזקה.

כבית המשפט המחוזי, גם אני לא מצאתי כיצד זה "תנטרל" חלופת המעצר בבית אמו את אותה המסוכנות.

מוצא אני כי צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו, ומתוך כך אני מחליט לדחות את הערר.