בש"פ 4322/11 אורי זורע נ. מדינת ישראל

1.

מונח לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 1.6.2011 במ"ת 1523-04-11 (כב' השופט צ' קאפח ), לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

2.

ביום 13.4.2011 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו כתב אישום כנגד העורר, במסגרתו יוחסו לו עבירות של אינוס ומעשה מגונה לפי סעיפים 345(א)(1) ו-348(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, ישבו המתלוננת והעורר בביתו של האחרון, אשר ניסה לנשק את המתלוננת, עיסה את כתפיה ושלח יד לחזה, כל זאת בזמן שהיא מתנגדת ומבקשת כי יחדל ממעשיו. בהמשך, על פי הנטען, הפשיל העורר את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת, ליקק את איבר מינה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה, תוך שהמתלוננת מנסה להדוף אותו ומפצירה בו כי יפסיק. המתלוננת החלה לבכות, ובעת שהעורר דחף לאחור שולחן על מנת להמשיך במעשיו, קמה המתלוננת במהירות, הסדירה את לבושה ועזבה את הדירה.

3.

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. מכאן הערר שלפני, בו טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי משלא קיבל את המלצת שירות המבחן להורות על שחרורו לחלופת מעצר בביתו. המלצה זו נערכה לאחר שבתסקיר קודם בעניינו של העורר – הומלץ להשאירו במעצר. באת כוח המדינה מצידה סמכה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי, וציינה את מסוכנותו של העורר, לרבות עברו הפלילי, והקושי ליתן אמון בו.

4.

אכן, שירות המבחן שינה את המלצתו בין התסקיר הראשון לבין התסקיר המאוחר יותר, בו המליץ על שחרור העורר. נכונותו של שירות המבחן לשקול את דעתו מחדש רצויה במישור הכללי. אולם לא זו הסוגיה העומדת להכרעה. יש לבחון האם צדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא לקבל את המלצת השחרור של שירות המבחן בתסקיר השני. כדי להכריע בשאלה זו, יש להציג את התשתית שהובאה בכל אחד מהתסקירים.

בתסקיר הראשון, התרשם שירות המבחן "מנטייתו (של העורר) לחוסר שקט, לחוסר סבלנות, להתפרצויות זעם במצבי תסכול והתרשמנו כי התנהלותו בתחומי חייו השונים, הינה סיפוק צרכיו הרגשיים וקושי לדחות סיפוקים. עוד התרשמנו מקיום צרכים מוגברים במין". הודגש שהעורר הורשע בעבר בביצוע עבירת מין. לסיכום נקבע: "אנו מעריכים כי קיימת רמת סיכון להישנות הבעייתיות בהתנהגותו". בהתאם, נדחתה החלופה שהוצעה לפיה ישהה העורר במעצר בית תחת פיקוחן של אימו ואחותו.

בתסקיר השני, שנערך כשלושה שבועות לאחר מכן, כתב שירות המבחן כי החלופה נבדקה בשנית, וכיום המפקחות המוצעות "ערות יותר לבעייתיות בהתנהגותו ובהתנהלותו, למשמעותם של התנאים המגבילים ושל הסנקציה המשפטית". בתסקיר זה אין התייחסות ממשית למסוכנות שתוארה בתסקיר הקודם. בשל טיב המסוכנות, העולה אף מעובדות המקרה שהוכחו לכאורה ועברו הפלילי של העורר, נדמה כי החלופה שהוצעה, על הקשיים בה שתוארו בתסקיר הראשון שבועות בודדים לפני כן, אינה עונה על הדרישה. לשון אחר – המסוכנות שתוארה בתסקיר הראשון אינה מתאיינת בחלופה שהוצעה, על החסר שבה, כפי שניתן ללמוד מקריאת שני התסקירים.

דעתי הינה איפוא, שלא נפלה טעות משפטית בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להיעתר לחלופה כפי שהוצעה. מטעם זה – דין הערר להידחות. כמובן, היה ותוגש חלופה חדשה, הרי שאין בהחלטה זו כדי להביע עמדה לגביה. חזקה על בית המשפט כי ישקול את מסוכנותו של העורר למול יעילות המנגנון המוצע בחלופה שכזו.

5.

הערר נדחה.