בש"פ 4325/11 אלאון לוגסי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופט צ' קפאח במ"ת 29899-04-11)

לפיה נעצר העורר עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.

על פי עובדות כתב האישום קשרו העורר ונאשם 1 קשר עם שניים נוספים לשדוד את המתלונן, חלפן כספים במקצועו. הקבוצה התחלקה לצוותים. תפקידו של העורר היה להמתין ברכב בסמוך למקום השוד ולקבל לידיו את תיק המתלונן. בתאריך 7.3.11 הגיעו הצוותים למקום, כאשר העורר, בהתאם לתוכנית, ממתין ברכב מסוג דייהטסו. בשעה 11:30 יצא המתלונן מסניף הבנק שבתיקו מזומנים ושיקים. שניים מהמעורבים חטפו את תיקו של המתלונן לאחר מאבק. בהמשך נאשם 1 לקח את התיק ונסע באופנוע, נפגש עם העורר והעביר לו אתו. העורר והאחרים שדדו מהמתלונן סכום של 95,000 ₪, 5,000 דולר, 600 אירו ועשרות שיקים. כתב האישום מייחס לעורר ולנאשם

1 עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 ועבירה של שוד בחבורה לפי סעיף 402 (ב) לחוק העונשין.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו "אין מחלוקת בראיות, הגם שנאלצתי לעמול קשות על מנת לשמוע (מהסנגור ) אמירה זו". באשר לעילת המעצר צוין כי לעורר עבר פלילי והוא ביצע את המיוחס לו לכאורה בשעה שריצה עונש מאסר בדרך של עבודות שירות. נפסק כי "עובדה זו בצירוף התחכום שבביצוע העבירה הנוכחית, מוליכים לכלל מסקנה כי משיב זה מסוכן". בהתאם הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של העורר עד לסיום ההליכים.

2.

לטענת העורר טעה בית המשפט המחוזי משלא בחן את עוצמת הראיות ואף לא בחן חלופת מעצר. לשיטתו מדובר בראיות נסיבתיות שאינם בעוצמה מרובה. יחד עם זאת ציין הסנגור כי "במישור הפורמאלי-טכני עומדות הן במבחן הלכת זאדה של בית משפט זה". ביתר פירוט נטען כי הראיות בדבר הבעלות על רכב הדייהטסו אליו הועבר שלל השוד מרוכבי האופנוע אינן מפלילות את העורר, בין היתר משום שהוא אינו

הבעלים של הרכב. הרכב רשום על שם כרמלה דלל, אשר מסרה בהודאתה כי אחיינה לקח את הרכב על מנת למוכרו. האחיין מסר כי העביר את הרכב לסוחר רכבים בשם רוני. האחרון הכחיש שהוא מכיר את העורר. דברי האחיין לפיהם שמע מרוני שהרכב נמכר לעורר הינה בגדר עדות שמיעה שאינה קבילה. באשר לעדותו של איציק מועלם אשר מסר כי העורר ונאשם 2 הגיעו אליו וביקשו להפטר מהרכב למחרת האירוע, טוען הסנגור כי מדברי העד עולה שהעורר לא נטל חלק פעיל בפגישה אם כי נלווה לנאשם 1 והיה נוכח במקום. לשיטתו איכון הפלאפון אינו ממקם אותו בזירת האירוע אלא רק באור יהודה שהינה עיר גדולה בעוד הוא מתגורר ביישוב הסמוך לאור יהודה.

עוד נטען כי העורר הינו בחור צעיר בן 22 שמעולם לא ריצה עונש מאסר. לגישת הסנגור, היה מקום לבחון תסקיר של שירות המבחן ולשחררו לחלופה. לטענתו אין מקום להבחין בינו לבין נאשם 1 שלגביו הורה בית המשפט על תסקיר מעצר. הודגש, כי עברו הפלילי של העורר אינו מכביד. יש ליתן משקל לעובדה שמעורב אחר בפרשה לא נעצר ולכך שרף האלימות שננקט נגד המתלונן הוא נמוך ביותר – למשל, הוא אף לא נחבל. לבסוף נטען כי על פי ראיות התביעה העורר הינו מסייע לאחר מעשה וחלקו בשוד הינו קטן מהאחרים.

מנגד טוענת המשיבה כי העורר הסכים לקיומן של ראיות לכאורה בבית המשפט המחוזי ולשיטתה אף לא טען כנגד עוצמתן של הראיות. לגופן של הראיות נטען כי קיימות ראיות המצדיקות את מעצרו בשלב זה. הודגש קיומה של עדות ראייה לביצוע השוד לפיה השלל הועבר לרכב שיש לייחסו לעורר. קיימות ראיות המוכיחות כי העורר היה מעורב בהעברת הרכב יום לאחר האירוע לצד ג' על מנת לפרק את הרכב. איכונים סלולריים של העורר מוכיחים לשיטת המשיבה כי העורר היה בצומת סביון כעשרים דקות לפני השוד. בהמשך עולה כי העורר היה ממוקם ליד האופנוע שהיה מעורב בביצוע השוד. ישנם איכונים הממקמים את העורר יום לאחר האירוע באזור בו נמצא הרכב בפירוק. הודגש כי הפלאפונים נקנו יום לפני האירוע ונמכרו יומיים לאחריו. צויין שעל אף גילו הצעיר, הספיק העורר לצבור 5 הרשעות ובכללם עבירות רכוש. נטען כי לא ניתן ליתן אמון בעורר משביצע את העבירות המיוחסות לו עת היה אמור לבצע עבודות שירות.

3.

לא מצאתי כל דופי בהחלטת בית המשפט המחוזי. אכן, הראיות הינן נסיבתיות, אולם שילובן של הראיות יוצר תשתית ראייתית שדי בה בשלב זה כדי לבסס את החלטת המעצר. אף הסנגור לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה. הצדדים חלוקים ביחס למשמעות הסכמה זו – האם יש בה הבעת הסתייגות מעצמת הראיות. כך או כך, מארג הראיות יוצר תמונה מפלילה נגד העורר. הלה הצביע על ראיות מסוימות שלשיטתו אינן בעוצמה המצדיקה את מעצרו. אולם יש להסתכל על התמונה הכוללת. איכוני הפלאפונים ביום האירוע ולמחרת מבססים כנדרש בבקשה זו את הקשר בין הרכב שהיה מעורב באירוע לבין העורר. לכאורה, צודקת התביעה בטענתה לפיה האיכונים ממקמים את העורר במקומות הרלוונטיים לביצוע השוד ולפעילות שהתבצעה לפניו ולאחריו. הסנגור טען באופן כללי ביחס לאיכונים אולם לא התייחס לפרטיהם. תמונה זו מצטרפת לעובדה שהפלאפונים נקנו ונמכרו בסמוך לאירוע. לכך יש להוסיף ראיות המפלילות את העורר במעורבות בניסיון להפטר מהרכב למחרת האירוע. אין בכך לסתור את חזקת החפות שעומדת לעורר כל עוד לא נקבעה אשמתו על ידי בית המשפט. זאת ועוד, בשלב זה העורר שומר על שתיקה. אל מול התשתית הראייתית שתיקה זו מחזקת את עמדת המשיבה. אין לומר אפוא שעוצמת הראיות מצדיקה את שחרורו של העורר. המשמעות המשפטית של מעשי העורר תיבחן במהלך המשפט. ניתן להסתפק בכך שלכאורה מבחינה עובדתית הוא חלק אינטגרלי מהקשר לביצוע השוד.

עילת המעצר בענייננו קיימת בשל אופן ביצוע העבירה, יחד עם עברו הפלילי של העורר שכולל עבירות רכוש. באשר לטענות העורר בדבר הצורך בקבלת תסקיר מעצר, אין לשלול טענה זו מכל וכל. ברם, בל נשכח שמדובר בכלי עזר שאמור לסייע לבית המשפט ואין חובה לקבל תסקיר בכל מקרה ומקרה ולגבי כל נאשם ונאשם. העובדה שהעורר ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו בזמן שהוא היה אמור לבצע עבודות שירות בשל עבירה אחרת שביצע, מחזקת את המסקנה כי בית המשפט יתקשה להעניק לו האמון הדרוש שימלא אחר תנאי השחרור. על פני הדברים, הוא כבר הפר את האמון שנתן לו בית המשפט ואין כל ערובה שימלא כעת את תנאי השחרור שייקבעו.

4.

בשל כל אלה, לא נפלה טעות משפטית במסקנת בית המשפט המחוזי. הערר נדחה.