בש"פ 4358/07 פלוני נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב-אישום בו יוחס לו ביצועם של מעשה סדום, מעשה מגונה בכח והתחזות לאחר, עבירות לפי סעיפים 347(ב), 348(ג1) ו-441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עבירות אלו, נטען, ביצע העורר בגופה של קטינה אותה אסף לרכבו ובהמשך לביתו משער הישוב בו הוא מתגורר. עוד נטען בכתב-האישום, כי במהלך חקירתו הצהיר העורר בפני שוטרים על כוונתו לרצוח את המתלוננת ולקבור את גופתה במקום מסתור, ובגין מעשה זה יוחסה לו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת א' אפעל-גבאי ) נעתר לבקשת המשיבה, והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית-המשפט מצא כי כנגד העורר קיימות ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום, ולא נתקבלה השקפת העורר לפיה עוצמתן של אותן ראיות פחותה. באשר לשאלת המסוכנות, נקבע:

"המדובר במסוכנות גבוהה. דרגה זו נלמדת הן מטיב המעשים שעשה ה [עורר] , לכאורה, במתלוננת, והן מתוך הכחשתו המוחלטת כי התקיים בין השניים מגע פיזי כלשהו. יש להזכיר, כי בין ה [עורר] למתלוננת לא היה כל קשר קודם, והשניים נפגשו לראשונה בעת שהמתלוננת ביקשה הסעה משער הישוב לבית אחותה. מעת שנכנסה לרכבו של ה [עורר] , התעלם ה [עורר] באופן בוטה מבקשותיה ולא הרפה ממנה עד שהגיע לסיפוקו ... על אף התנגדותה של המתלוננת לכל אחד מן השלבים, החל מהנגיעה בה על המיטה, ועד לאילוצה ללקק את איבר מינו של ה [עורר] , לא הרפה ה [עורר] מן המתלוננת ולא שעה לתחינותיה. המתלוננת היתה "כלואה" בביתו של ה [עורר] , ועד שלא השיג את מטרתו לא איפשר לה לעזוב" (עמ' 4 להחלטה).

בית-המשפט הדגיש, כי גם שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, בין היתר, נוכח סיכום בדיקה פסיכיאטרית שנערכה לו ובה דווח על קיומן של מחשבות שווא בעלות גוון פרנואידי. בנסיבות אלו, נקבע בתסקיר, שחרורו של העורר לביתו כאשר הוא אזוק באיזוק אלקטרוני, עלול להחמיר את מצבו הנפשי.

מכאן הערר שבפני, בו נתבקשתי להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. נטען כי העורר שוב אינו מכחיש כי בא במגע עם המתלוננת, אולם לגרסתו נעשו המעשים בהסכמתה המלאה. הכחשתו הגורפת בחקירה, נטען, נבעה אך ורק מחוסר אמונו של העורר בחוקרי המשטרה. עוד נטען, כי מחומר הראיות עולה כי העורר לא נקט אלימות כלפי המתלוננת, וכי חששה מהעורר נובע מתחושות סובייקטיביות ולא כתוצאה מכפיה פיסית שהופעלה כלפיה. בא-כח העורר אף העלה מספר תהיות באשר להתנהגותה של המתלוננת – נטען כי היא עלתה לרכבו בהסכמתה; לא נסה על נפשה כאשר היתה לה הזדמנות לעשות זאת; לא התנגדה לעורר באלימות; ואף נאותה לקחת ממנו את מספר הטלפון שלו בסוף מפגשם. באלה יש, לשיטתו, כדי לחזק את הטענה בדבר הסכמתה של המתלוננת. לבסוף נטען, כי מסקנותיו של בית-משפט קמא באשר למצבו הנפשי של העורר אינן מבוססות, וכי ניתן להסתפק בעניינו במעצר בית משולב באיזוק אלקטרוני.

עיינתי בטענות שבכתב, והאזנתי להשגות בא-כח העורר על-פה, ולא מצאתי כי בהחלטה להורות על מעצרו שולחו נפל פגם. מדובר בכתב-אישום חמור, בו מיוחס לעורר כפייתם של מעשים בעלי אופי מיני קשה, אשר לוו בהפעלת כוח לא מבוטלת, על נערה צעירה אותה פיתה להגיע לביתו. המתלוננת ניסתה להתנגד למעשיו של העורר – התנגדות מילולית ופיסית – אולם הכל היה לשווא. גרסתו של העורר בהקשר זה, לפיה שיתפה עימו המתלוננת פעולה ולא התנגדה לו, תתברר לגופה במהלך המשפט, ובשלב זה אין בה כדי לשנות מן המסקנה בדבר מסוכנותו. אם תוסיף לכך את האיום לפגוע במתלוננת שהשמיע העורר באוזניהם של אחרים בתחנת המשטרה, כי אז אין מנוס מן המסקנה כי בחלופת מעצר אין די, אף אם חלופה זו לא תרע את מצבו הנפשי.

הערר נדחה.