בש"פ 4362/01 מקדאד מקדאד נ. מדינת ישראל

העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות רצח וניסיון לרצח. על-פי המתואר בכתב-האישום, הצטייד העורר - ביחד עם אחרים שזהותם אינה ידועה - בנשק אוטומטי ובאקדח, וכן בכובע-גרב, ונסע עם האחרים במכונית מאזדה גנובה מרמלה לכיוון צומת ביל"ו. בדרכם, עקפה מכוניתם רכב שבו ישב אברהים אבו-גאנם (להלן: המנוח), ובמהלך העקיפה נורו משמשת החלון האחורי של המאזדה כ25- כדורים לעבר מכונית המנוח. כתוצאה מן הירי נגרם מותו של המנוח, ואדם אחר, אברהים אלעש, נפצע.

לבקשת המדינה נעצר העורר עד תום הליכי המשפט, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא ראיות מספיקות לאשמתו.

מכאן הערר שבפניי, שבגדרו טען סניגורו של העורר, כי הראיות שאספה המדינה אינן בעוצמה מספקת למעצר.

האישום כנגד העורר בוסס בעיקרו על בדיקת D.N.A. שנערכה לשרידי רוק שנמצאו בכובע-גרב שהושאר במכונית המאזדה שממנה נורו היריות. בכובע-גרב זה נעשה שימוש כמסכה, ויש בו שלושה פתחים - שני פתחים לעיניים ופתח אחד עבור הפה - והוא מכסה את פניו וצווארו של מי שחובשו. בחקירה התברר, כי בעל הרוק הוא העורר עצמו. עוד התברר, כי העורר עשה מאמצים רבים להתחמק ממתן דגימת רוק לצורך הבדיקה: העורר סירב לכך שתילקח ממנו דגימת רוק, ורק בדרך תחבולה הצליחה המשטרה להשיג דגימה שאפשרה לערוך את הבדיקה.

בחקירתו שתק העורר, ולא מסר כל הסבר. סניגורו, עורך-הדין צבי אבנון, שטען כל אשר ניתן היה לטעון לעורר, הציע הסבר למציאת רוק מפיו של העורר בכובע-הגרב שהושאר ברכב המאזדה. העורר, כך הסביר הסניגור, מתגורר במעין קומונה הרחק ממשפחתו, וקיימת אפשרות של ממש שאת כובע-הגרב נטל אחד מחברי אותה קומונה.

ההסבר המוצע על-ידי הסניגור נראה רחוק מאוד. שכן, כאמור, מדובר ברוק שנמצא ליד פתח של כובע-הגרב המשמש כמסכה, ורוק זה הוא מפיו של העורר, כאשר בתוך כובע-הגרב לא נמצאו סימנים ביולוגיים של אנשים אחרים. אם אוסיף לכך את התחמקותו של העורר ממתן דגימה - שנעשתה כמובן ללא מתן הסבר מצדו בעניין זה - נראה לי, כי הראיות נגדו כפי שהן, מקימות סיכוי להרשעה, העומד באמת-המידה הנדרשת של סיכוי סביר ואף באמת-מידה מחמירה יותר. בראיות שהוצגו אין פירכות המעלות אף ספק סביר לכאורי.

אך מובן הוא, כי בזמן ניהול משפטו יכול העורר להעלות ספק כזה. אך בשלב זה הראיות כאמור מספיקות.

הערר נדחה.