בש"פ 4363/10 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לנוער בתל-אביב-יפו מיום 21.4.2010, בה הוחלט על מעצרו של העורר עד תום הליכים המשפטיים כנגדו.

כנגד העורר ושלושה עשר נערים נוספים הוגש לבית המשפט המחוזי לנוער בתל-אביב-יפו כתב אישום הכולל שבעה עשר סעיפים (פ"ח 5110-03-10), מתוכם שמונה סעיפים הנוגעים לעורר, בהם מיוחסות לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345(א)(1), 345(ב)(5), ו-345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מעשים מגונים בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 348(ב) ו-345(ב)(5) לחוק העונשין; מעשי סדום, לפי סעיפים 347(ב), 345(א)(1), 345(ב)(5) ו-345(א)(4); ניסיון אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345(א)(1), 345(ב)(5), 345(א)(4) ו-25 לחוק העונשין; וסיוע לאינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345(א)(1), 345(ב)(5), 345(א)(4) ו-31 לחוק העונשין.

כתב האישום מגולל פרשה קשה ומכוערת, אשר ראשיתה במערכת יחסים שהתפתחה בשנת 2006 בין המתלוננת, נערה ילידת שנת 1992 ובין נער אחר (להלן: הנער). על פי המתואר בכתב האישום, מדובר היה במערכת יחסים תלותית, במסגרתה הבהירה המתלוננת לנער כי תעשה כל שיחפוץ ובלבד שיישאר עמה בקשר וכי באם ייפרד ממנה תיטול את חייה. הנער ניצל את מצבה הרגשי של המתלוננת, ובין השנים 2007 ו-2010, במקרים רבים, פנה אל חבריו ומכריו וארגן מפגשים בהם גרם למתלוננת לקיים יחסי מין ומגעים מיניים עם נערים אלו בניגוד לרצונה, כאשר הללו יודעים שקיום יחסי המין נובע מחששה של המתלוננת מפני כך שהנער ייפרד ממנה. העורר מתואר בכתב האישום כגורם דומיננטי במסכת אירועים זו, וכשותף למרבית המקרים בהם אולצה המתלוננת לקיים יחסי מין עם חבר מרעיו של הנער, ביחד ולחוד.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם (מ"ת 5230-03-10).

ביום 21.4.2010 קיבל בית המשפט המחוזי לנוער (כבוד השופטת ח' כוחן) את הבקשה ביחס לנער וביחס לעורר, והורה על המשך מעצרם. ביחס לעורר קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לפיהן הפעיל אלימות כלפי המתלוננת, ולפיהן היה עד לאיומים ולאלימות של הנער כלפי המתלוננת והיה מודע לטיב היחסים ביניהם, דבר שיש בו כדי לשלול את טענותיו לגבי הסכמתה של המתלוננת לקיומם של יחסי המין עמו. בית המשפט הוסיף כי מחומר הראיות עולה תמונה בדבר מעורבות דומיננטית ובולטת של העורר בפרשה, כאשר הוא מתואר על ידי הנאשמים האחרים כ"יד ימינו" של הנער. בנסיבות אלו, הגם ששירות המבחן טרם הציג המלצה בדבר מעצרו של העורר וביקש דחייה לצורך קבלת תסקיר משלים, קבע בית המשפט כי אין מקום לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

ביום 7.6.2010 הגיש העורר ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי ישנן ראיות לכאורה לפיהן קיום יחסי המין עם המתלוננת היה בניגוד להסכמתה החופשית. לטענתו, גרסתה של המתלוננת רצופה סתירות, ואף היא מציינת, הן בחקירתה והן ביומניה כי קיום יחסי המין היה מיוזמתה. לחלופין טוען העורר כי אין בעוצמת הראיות לכאורה כדי להצדיק את מעצרו מאחורי סורג ובריח, בפרט לאור הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער). כן טוען העורר לאפליה בינו ובין שאר הנאשמים אשר שוחררו לחלופת מעצר, הגם שחלקו בפרשה אינו שונה מחלקם.

מנגד סומכת המשיבה ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתה, מחומר הראיות עולה בבירור הדומיננטיות של העורר בפרשה, כמו גם הלחצים שהופעלו כלפי המתלוננת לשם קיום יחסי המין ואלימותו של העורר כלפיה. לפיכך טוענת המשיבה כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בהודעת הערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, שוכנעתי כי דין הערר להידחות.

כידוע, לשם מעצרו של אדם לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח, ובענייננו הדבר נכון במיוחד לאור הוראת סעיף 10א לחוק הנוער.

בענייננו, טענות העורר מבוססות על הצגה סלקטיבית ביותר של אמרותיה של המתלוננת. הגם שהראיות מצביעות על מצב נפשי קשה ביותר של המתלוננת ועל בלבול עמוק ביחסה לפרשה, הרי שבמקביל עולה מהן בבירור כי יחסי המין לא נעשו מתוך הסכמה אמיתית, אלא מתוך ניצול מצבה הנפשי ותלותה בנער. כך למשל מציינת המתלוננת בחקירתה כי "[הנער] הביא בנים ואמר לי לעשות איתם דברים שאני לא רציתי. אז עשיתי את הדברים האלו... אני לא יודעת... אוף...", "הם רצו יחסי מין איתי ולא רציתי [והנער]... זה ארוך מאוד... אני לא יודעת איך להגיד". בדומה, בהמשך לציטוט אותו מביע העורר מיומנה של המתלוננת כראיה לכך שיחסי המין עם העורר היו מיוזמתה ומתוך הנאתה, כותבת היא כי:

"רציתי למות, היה לי קשה כל אחד בתור אבל [הנער] היה איתי חיבק ונישק ובכיתי שמה פשוט אסון. אבל הכל מאהבה [לנער] ובלעדיו אני לא שווה כלום הוא האור והכוח שלי. היה שם רעש קצת מריבות ופחד ממש ופתאום גם בא מישהו ומהר התחבאתי ובכיתי בצד [ושניים מהנאשמים] תמכו בי [והעורר] היה קצת עצבני והיא לי מכה בראש ובכיתי...".

עינינו הרואות, כי התמונה האידילית אותה מבקש העורר לצייר, אודות נערה המבקשת לקיים מיוזמתה ומתוך הנאתה יחסי מין קבוצתיים עם הנער ועם חבריו, מופרכת מן היסוד. אכן לצד אמירותיה לעיל ישנן אמירות סותרות, אולם אין זה קשה להבינן בזכרנו שמדובר בנערה צעירה המצויה במצב קשה ביותר ובמצב נפשי רעוע. לכל הפחות, אין ספק שמצויות בתיק די והותר ראיות לכאורה לכך שיחסי המין נעשו שלא מתוך הסכמה אמיתית, ולכך שבמהלך הפרשה היה העורר מודע למהותה האמיתית. עוד יש לזכור כי כפי שמציין בית המשפט המחוזי, לב הראיות אינו בגרסתה של המתלוננת, אלא דווקא בגרסאותיהם של הנאשמים, אשר הפלילו זה את זה.

נסיבות ביצוען של העבירות בהן מואשם העורר, ואשר כאמור קיימות ראיות לכאורה המצביעות על כך שביצע אותן, מעידות על המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו – הן ביחס למתלוננת והן באופן כללי. מדובר במי שלכאורה נטל חלק מרכזי במסכת הממושכת של ניצולה המיני של המתלוננת, כאשר הוא מצטייר כמי שאף הפעיל כנגדה אלימות פיזית בנוסף ללחצים הנפשיים שהופעלה עליה מכל עבר. בנסיבות אלו, איני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אין בכוחה של חלופת מעצר כדי לשלול את מסוכנותו של העורר.

סוף דבר, הערר נדחה.