בש"פ 4363/11 שתיווי אבו מאדי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת י' רז-לוי) מיום 11.5.2011 במ"ת 35705-02-11 לעצור את העורר עד תום ההליכים המתקיימים נגדו בת"פ 35661-02-11. כתב האישום מגולל פרשה שהסתיימה בהריגתו של סלמאן אלמחדי (להלן: המנוח). לעורר מיוחסות עבירות של קשירת קשר לפשע, תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמת חבלה של ממש, חבלה בכוונה מחמירה ומעשה פזיזות ורשלנות בנהיגה.

ברקע, על פי הנטען, עמד סכסוך שהתעורר באותו יום בין קרובו של העורר לבין המנוח, עקב עקיפה בתור של משאיות הממתינות לטעינה. בתגובה לכך, קבוצת קרובי משפחה – ובתוכה העורר – קשרה קשר לנסוע בשני רכבים לכיוונו של המנוח שנהג במשאיתו, לעצור את המשאית ולחבול בו חבלה חמורה, אם כי לא להורגו. באחד הרכבים נשא אחד הנוסעים סכין שבריה שבה דקר בהמשך את המנוח והביא למותו. לקושרים שישבו באותו רכב מיוחסת צפיות להריגת המנוח. העורר נסע ברכב השני, שבו הצטיידו הקושרים ובהם העורר באלות ובאבנים. לכשעצרו הרכבים את משאיתו של המנוח, הנוסעים תקפוהו. החלק שמיוחס לעורר במסגרת התקיפה הוא יידויה של אבן על המשאית.

לטענת העורר, על אף קיומן של ראיות לכאורה נגדו, לנוכח חלקו המינורי בפרשה, כפי שעולה מכתב האישום, די להותירו בחלופת מעצר תחת ידם של ערבים מתאימים. הועלו שתי הצעות, ולצורך כך הזמין בית המשפט המחוזי תסקירי מעצר משירות המבחן. התסקירים לא המליצו על שחרורו של העורר ממעצר.

בית המשפט המחוזי קבע שמעשיו של העורר מעידים על מסוכנות ומבססים עילת מעצר. באשר לחלופות המעצר, נקבע שאין בהן בכדי לספק הגנה ראויה לציבור ממסוכנות זו. כלפי החלטה זו מופנה הערר שלפניי.

בדיון בערר, טען הסניגור שלא ניתנה שימת לב מספקת למינוריות חלקו של העורר באישומים הנטענים. לצד זה, נטען כי נפלה שגיאה בייחוס מסוכנות לעורר בשל עצם העובדה שהוא אינו מודה בכל האישומים המיוחסים לו בשעה שהוא עדיין נהנה מחזקת החפות; או בשל כך שמדובר בסכסוך משפחות. כמו כן, נטען, לא יוחסה משמעות מספקת לגילו הצעיר של העורר, יליד 1989, להיעדר עבר פלילי ולנזק החמור שעלול להיגרם לו כתוצאה מן השהות במעצר. באשר לחלופות המעצר, הסניגור סבור שלא נכון היה לדחותן, שכן מדובר בערבים אחראיים ורציניים המצמצמים כראוי את מידת המסוכנות. מנגד, המשיבה הצביעה על מסוכנותו של העורר, שהחלופות אינן מהוות מענה ראוי עבורה.

2.

שלושה כללים בסיסיים עומדים בליבת סוגיית מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. האחד , גם בהתקיים התנאים של ראיות לכאורה ועילת מעצר, יש לתור אחר חלופה שבכוחה להשיג את מטרת המעצר. השני , הבדיקה היא אינדיבידואלית כלפי נסיבות העושה והמעשה של המקרה הנדון. השלישי , בתיק המתאים בו המדינה עמדה בתנאי הסף ואין חלופת מעצר בנמצא, ניתן להורות על מעצר על אף שהנאשם נהנה מחזקת החפות.

בענייננו, צודק הסניגור כי יש לבחון את מסוכנותו של העורר על פי המעשים המיוחסים לו ושהוכחו לכאורה. בראייה זו, יושם דגש על עבירת קשירת הקשר להטיל חבלה או מום ובהצטרפות בפועל של נסיעה למקום וזריקת האבן על הרכב. מעשים אלה מקימים עילת מעצר.

בדומה, אינני סבור שבית המשפט המחוזי טעה בהחלטתו לדחות את החלופות שהוצעו. באשר לחלופה הראשונה, ישנו היגיון בגישה לפיה, לעת הזו, חלופה ראויה של מעצר בית מקומה במרחק מזירת האירוע לכאורה. לאמור, אף אם הערבים שהוצעו טובים המה, המיקום של החלופה פוגע באיכותה. באשר לחלופה השנייה, הקושי נעוץ בזהות הערבים שהוצעו, כפי שניתח זאת בית המשפט.

העולה מן המקובץ, שאין מקום לקבל את הערר. אמנם, היה והעורר יציע חלופה טובה יותר, כגון מיקום החלופה השנייה עם ערבים שלא דביקים בהם החסרונות של אלו שהוצעו, כי אז חזקה על בית המשפט המחוזי שישקול את טענות שני הצדדים, לרבות עמדת הסנגוריה בדבר חלקו לכאורה של העורר בסיפור המעשה.

3.

בכפוף לאמור, הערר נדחה.