בש"פ 4366/06 מדינת ישראל נ. פיני חן

העורר עומד לדין בגין עבירה של גניבה בידי עובד – עבירה לפי סעיף 391 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי האמור בכתב האישום, עבד העורר כמנהל סניף בחברה שמושבה בסין העוסקת בסחר ושיווק של יהלומים. הוא נטל מכספת החברה יהלומים בשווי של כ- 1.65 מיליון דולר וכן כסף מזומן בסך 60,000 דולר. או אז טס העורר לישראל דרך ציריך, וכעבור מספר שעות עזב בטיסה לקולומביה. משם עבר לפנמה, וכעבור מספר חודשים שב ארצה. כאן נעצר. יצוין, כי עד היום לא אותרו היהלומים והמזומנים.

עם הגשת כתב האישום נתבקש מעצרו של העורר. בית משפט השלום נעתר לבקשה, בקבעו כי קיימת תשתית לכאורית מספקת לצורך המעצר וכי קמה עילת מעצר נגד העורר, זאת בשל היקף הגניבה ובשל החשש מפני העלמת רכוש והימלטות מן הדין. על החלטה זו הוגש ערר. בית המשפט המחוזי דחה את הערר, אך ציין כי אם יוצעו ערבויות כספיות ממשיות, ניתן יהיה לשקול בחיוב את שחרור העורר בתנאים. מכאן ואילך באה הסוגיה והלכה בשערי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי, הכל לצורך בחינת הערבויות שהפקדתן תאפשר את שחרור העורר ממעצרו. לבסוף, הורה בית המשפט המחוזי על שחרור העורר בתנאים כדלקמן:

"א. ערבות עצמית וצד ג' בטוחה ע"ס 3,000,000 ש"ח.

...

ב.פקדון כספי ע"ס 500,000 ש"ח.

...

ג.מעצר בית מוחלט בבית אמו...

הערבה תחתום על ערבות נפרדת מהערבות צד ג' הבטוחה לעיל , בסך 250,000 ש"ח לפיה תתחייב להודיע למשטרה במיידי , באם יפר המשיב את צו מעצר הבית.

ד.נאסר על המשיב ליצור קשר ישיר או עקיף עם מי מהמעורבים בפרשה.

נאסר על המשיב לצאת מהארץ.

...".

כנגד החלטה זו השיג העורר בפני בית משפט זה. עררו נדחה. נפסק, כי הטענות שמעלה העורר "אין בהן כדי לשמוט את הקרקע מתחת לצורך בקביעת תנאים מחמירים ביותר לשחרורו; זאת, בעיקר, לנוכח החשש הממשי להימלטותו מן הדין, חשש המתבסס בראש ובראשונה על התנהגותו שלו בטרם נעצר, ושאינו מתפוגג גם לאור טענת העורר לפיה שב ארצה חרף ידיעתו כי הוא דרוש לחקירה". עוד נקבע בהחלטה, כי שאלת התנאים לשחרורו של העורר לחלופת מעצר נדונה מספר פעמים בפני הערכאות השונות, וכי אין להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי באשר לתנאים ההכרחיים בטרם ישוחרר העורר מבית האסורים.

חלף כחודש. העורר שב ופנה לבית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר, תוך שהוא טוען כי אין ביכולתו לעמוד בתנאי השחרור וכי לנוכח ה"כרסום" בראיות התביעה, יש לשחררו מן המעצר. הבקשה נדחתה, וכך גם ערר שהוגש לבית המשפט המחוזי. על החלטה זו האחרונה משיג העורר בפני. המדינה מצדה מבקשת להאריך את מעצרו של העורר מעבר לתשעה חודשים. החלטתי זו ניתנת בערר ובבקשה גם יחד.

העורר סבור, כי עצם נכונותו לחזור ארצה אף שלא היה צו הסגרה נגדו, מהוות שינוי בנסיבות בשל שעובדה אחרונה זו נתבררה אך לאחרונה. המדינה טוענת לעומתו כי לא הוכח שהעורר גם ידע על-כך שלא ניתן להסגירו. לגוף הדברים סבור העורר, כי אין למנוע ממנו את הסיכוי לשחרור רק בשל שאין בידו יכולת כלכלית להמציא ערבויות.

אכן, ככלל, יש להביא בחשבון תנאי השחרור את יכולתו הכלכלית של הנאשם,

שמא יוותר מאחורי סורג ובריח אך ורק משום שאין באפשרותו לעמוד בתנאי השחרור. תנאי שחרור שהינם, לחלוטין, בלתי ניתנים למימוש, עלולים להיות בבחינת לעג לרש. מנגד, יש לאזן בין יכולתו הכלכלית של הנאשם לבין הסכנה הצפויה משחרורו. כך נפסק, כי "משנמצא כי חלופת המעצר הינה אפשרית, נקודת המוצא המכוונת, דרך כלל, את קביעת סכום ההפקדה בנויה על שילוב של שני אלה: מחד – על גובה הסכום להיקבע, בין היתר, בהתחשב בצורך באלמנט הרתעה מלהפר את תנאי השחרור; מאידך – ראוי כי הסכום שייקבע יהלום במידת האפשר את מסוגלותו הכלכלית של הנאשם כדי שלא לסכל את שחרורו בקביעת תנאי חמור מהנדרש בנסיבות הענין" (בש"פ 3153/00 שלומוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2000 (2) 1157 ). בסופו של יום, על תנאי השחרור להגשים את מטרת המעצר (בש"פ 7560/95 הרוש נ' מדינת ישראל, תק-על 95 (4) 13 ).

בענייננו, לנוכח מהות העבירה שבה מואשם העורר ויתר הנסיבות, ישנם בשלב זה סימני שאלה באשר ליכולתו הכלכלית האמיתית של העורר. כאמור, גורל שלל הגניבה טרם נודע, ובית המשפט המחוזי בהחלטתו ציין כי העורר אמר למדובב ש"משתלם" לו לרצות תקופת מאסר כאשר לאחר מכן יוותרו בידיו 3 מיליון ש"ח. מכל מקום, לא שוכנעתי כי יש להתערב במסקנתן של הערכאות הקודמות, לפיה אין מקום להסתפק בתנאי השחרור שהציע העורר. בהתחשב בנתונים שבפני, בטענות הצדדים ובאופן התנהלות ההליך עד כה, סבורני כי יש גם מקום להורות על הארכת המעצר מעבר לתשעה חודשים. יחד עם זאת, סבורני כי לנוכח מהות החששות העומדים בבסיס ההחלטות בעניינו של העורר – חשש מפני הימלטות מן הדין וחשש מפני העלמת רכוש – מן הראוי לבדוק שמא ניתן למתן את החששות, ובדרך זו להקל בתנאי השחרור, בדרך של שימוש באזיק אלקטרוני. נושא זה יובא בפני בית משפט השלום. יודגש, כי אינני מביע בעניין זה כל עמדה

בנתון לאמור, אני מורה על הארכת מעצרו של העורר ב- 90 ימים, מיום 7.6.2006, או עד למתן פסק-דין בת"פ 3151/05 בבית משפט השלום ברמלה – לפי המוקדם.