בש"פ 4367/11 דוד בן עיון נ. מדינת ישראל

1.

העורר עומד לדין יחד עם שני אחרים בבית המשפט המחוזי בירושלים. בכתב האישום מיוחסות לעורר העבירות הבאות: גניבה בידי עובד ציבור, נשיאת נשק שלא כדין, ניסיון לבצע עסקה בנשק, הפרת אמונים וקשירת קשר לביצוע פשע. משהוגש כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של שלושת הנאשמים עד תום משפטם. בהחלטות נפרדות קבע בית המשפט המחוזי כי העורר והנאשם 2 ייעצרו עד תום ההליכים בעוד שלגבי הנאשם 3 הוחלט כי ישוחרר לחלופת מעצר. הערר שלפניי מופנה נגד ההחלטה לעצור את העורר.

2.

כתב האישום כולל שני אישומים. העורר, כך לפי המתואר, שירת כשוטר בשירות סדיר במשמר הגבול. ביום 1.8.2010 הוא הגיע לבסיס מג"ב, נכנס לאחד החדרים במקום וגנב נשק מסוג M-16

של שוטר אחר. עוד מתואר בכתב האישום כי העורר נשא עימו את הנשק הגנוב, נפגש עם נאשם 2 והשניים הטמינו את כלי הנשק במקום כלשהו. לאחר מכן, נסעו שלושת הנאשמים לבצע עסקה לגבי כלי הנשק הגנוב כך שהעורר היה אמור לקבל סכום של 28,000 ש"ח ובנוסף לכך הנאשם 3 היה אמור לוותר על סכום של 10,000 ש"ח כהחזר הלוואה שניתנה לעורר. עוד נטען בכתב האישום, באישום השני, כי העורר והנאשם 2 קשרו קשר להרכיב ארבעה מטעני חבלה ולמוכרם לנאשם 3 תמורת סכום של 10,000 ש"ח. בדיון בבית המשפט המחוזי לא חלק הסניגור המלומד על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. הדיון בעניינו של העורר התמקד בשאלה האם יש מקום לעשות שימוש בחלופת מעצר.

3.

בפני בית המשפט המחוזי הונח תסקיר מעצר שהוכן על ידי שירות המבחן. השירות העריך כי רמת הסבירות להישנות מעשים דומים מצדו של העורר הינה נמוכה. שירות המבחן בחן חלופה שהוצעה ולפיה יימצא העורר במעצר בית בבית דודו ולא בבית משפחתו הגרעינית. השירות הגיע לכלל מסקנה כי מדובר בחלופה ראויה והמליץ על שחרור. כאמור, בית המשפט המחוזי החליט על מעצר עד תום ההליכים, משמצא שאין זה מן הראוי לשחרר את העורר לחלופה.

4.

יצוין, כי עניינו של הנאשם 3 שונה מעניינם של שני הנאשמים האחרים, העורר ונאשם 2, שכן לגביו קיימת בעיה מסויימת בראיות. כאמור, בית המשפט המחוזי הורה, כי אף הנאשם 2 ייעצר עד תום משפטו. הנאשם 2 הגיש אף הוא ערר לבית משפט זה שנדון על ידי חברי, השופט ח' מלצר. ביום 15.6.2011 הוחלט לדחות את הערר של נאשם 2 (בש"פ 3757/11).

5.

הסניגור המלומד טען בפניי כי עניינו של העורר שונה מבחינות שונות מעניינו של נאשם 2. בין היתר נטען, כי בתסקיר שהוגש לגבי נאשם 2 הייתה אמנם המלצה לשחרור לחלופה, אך נאמר בתסקיר כי רמת הסבירות להישנות של מעשי עבירה הינה בינונית, בעוד שההערכה בעניינו של העורר הייתה נמוכה. כמו כן, הצביע הסניגור על כך שעל פי החלופה המוצעת לא ישהה העורר בבית הוריו וכן הדגיש כי אחד המפקחים המוצעים למעצר הינו אח של העורר, המשרת ביחידת נחשון של שירות בתי הסוהר.

6.

סבורני כי לא נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. הנסיבות העולות מכתב האישום הן אכן חמורות. יש לתת את הדעת על כך שעסקינן בעורר שבעודו משרת במשמר הגבול גנב לכאורה כלי נשק מחברו וניסה לבצע עסקת מכר לגבי כלי הנשק. יש אף להזכיר כי באישום השני מדובר על קשירת קשר להרכיב ארבעה מטעני חבלה ולמוכרם. אומנם שירות המבחן העריך כי קיים סיכוי נמוך להישנות של מעשי העבירה, אך בית המשפט שדן בסוגיית המעצר אינו כבול להערכה זו. כלל הנסיבות מצביעות על רמת סיכון כזו שאינה מצדיקה שחרור לחלופה.

7.

אשר על כן, אני מחליט לדחות את הערר.