בש"פ 4372/06 איימן עסאווי נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת נ' אֹהד) מיום 3.4.2006.

ביום 20.10.2005 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות. לפי עובדות כתב האישום, ביום 10.10.2005 בשעות הבוקר, הגיע המתלונן לביתו של גיסו – העורר – יחד עם שניים מחבריו. לאחר שחלף זמן מה, עזבו חבריו של המתלונן את הבית והוא נותר יחד עם העורר ושניים מאחיו של העורר. כשקם המתלונן ללכת, הטיח בו העורר שהוא אחראי לכך שאחיו של המתלונן, הנשוי לאחותו של העורר, נאסר. לאחר מכן שלף העורר סכין, ודקר את המתלונן בירכו. שני אחיו של העורר קמו והצטרפו אליו: אחד היכה את העורר באגרופים, ולאחר שנפל ארצה, בעט בראשו, ואילו השני – יחד עם העורר – דקר את המתלונן ברגליו ובעכוזו. המתלונן איבד את הכרתו.

2.יחד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. ביום 9.11.2005 החליט בית משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ד' שהם), לאור הסכמת הצדדים, לשחרר את העורר בתנאים הבאים: העורר ישהה ב"מעצר בית" בפיקוח אחותו או אשתו; יחתום על התחייבות עצמית בסך של 10,000 ש"ח ויפקיד ערבות במזומן בסך של 5,000 ש"ח; אחותו תערוב לו בסכום של 5,000 ש"ח; העורר לא יצור כל קשר עם המתלונן. כן הוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ. בחלוף חודשיים, ביום 17.1.2006, נדונה בבית משפט השלום ברמלה (כבוד השופט ד' שהם) בקשה שהגיש העותר לעיון חוזר בהחלטה, ולהתיר לו לצאת לעבודה. בית משפט השלום מצא כי יש בסיס לטענה לפיה מסוכנותו של העורר היא אך ורק כלפי המתלונן. לאור סברה זו, וכן לאור חולשת הראיות והעובדה שאחיו של העורר, שלפי עדות המתלונן דקר אותו יחד עם העורר, שוחרר ולא הוגש נגדו כתב אישום, החליט בית המשפט המחוזי "שלא יהיה זה נכון להגביל את חירותו של המשיב [העורר – א"ר] באופן שלא יוכל לפרנס את משפחתו וילדיו". אשר על כן, חלף תנאי השחרור שהוטלו על העורר, הורה בית המשפט כי הוא ישוחרר בתנאי שיפקיד 20,000 ש"ח ויעמיד התחייבות עצמית בסך 20,000 ש"ח וכן ערבות צד ג' על סך של 20,000 ש"ח.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

3.ביום 27.2.2006, כחודש לאחר שהוגש הערר, התקיים בו דיון. המשיבה טענה שלא קיבלה הזמנה לדיון. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אֹהד) דחה את הדיון, וקבע כי "המשיב [העורר – א"ר] לא הפר את התנאים. בנסיבות אלה, ולאור קריאת החומר בתיק בית המשפט, אני מוצאת להקל בתנאים עד לדיון מבלי שיתרום הדבר לצד זה או אחר באופן שהמשיב רשאי לצאת את ביתו מידי יום בימים א'-ה' בין השעות 19:30-07:00 בימי ו' וערבי החג בין השעות 13:00-07:00. ביתר שעות היממה ימצא במעצר בית מלא באותם התנאים". ביום 3.4.2006 נדון הערר לגופו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אֹהד) סבר כי נוכח הרשעותיו הקודמות של העורר, בהן הרשעות בעבירות אלימות וסמים, נשקפת ממנו מסוכנות כלפי כולי עלמא, ולא אך כלפי המתלונן. לפיכך, קבע בית המשפט כי "לא היה מקום לשחרר את המשיב [העורר – א"ר] בעבירה חמורה זו, ללא תנאים מגבילים למעט, הפקדת הערבויות. נוכח כך, אני מורה כי המשיב רשאי לצאת לעבודה מידי יום, כאשר יש עליו פיקוח צמוד אל העבודה, במהלך העבודה, ובחזרה ממנה לביתו של המשיב. כל עוד לא יומצא לביהמ"ש מפקח/מפקחים שיש בידם לפקח עם אנשים [כך במקור – א"ר], על פי החלטה זו, המשיב ימצא במעצר בית מלא... כל אחד מהמפקחים יחתום על ערבות צד ג' בסך 20,000 שקל להבטחת התנאים המוטלים על מפקחים וכל זאת באישור ביהמ"ש". כנגד החלטה זו מופנה הערר שבפני.

4.העורר שב וטוען כי חולשת הראיות כנגדו מצדיקה את ביטול ההגבלה של מעצר בית מלא. כן הוא טוען, כי מסוכנותו מופנית אך ורק כלפי המתלונן, ומסוכנות זו כלל אינה ממשית, שכן המתלונן נתון במאסר. הוא חוזר ומדגיש את העובדה שהוחלט שלא להגיש כתב אישום נגד אחיו. העורר גורס כי עברו הפלילי רחוק, וכי בשש וחצי השנים האחרונות הלך בדרך הישר. העורר מלין על כך שבית המשפט המחוזי לא פרט בהחלטתו מדוע החליט להחמיר בתנאים שהוטלו עליו בהחלטה מיום 27.2.2006. הוא סבור כי לא הייתה כל הצדקה לכך, בפרט לאור העובדה שלא הפר את אותם תנאים. בקשתו היא שיוסרו תנאי מעצר הבית כליל, או, לחילופין, שיוטלו עליו אותם תנאים שנקט בית המשפט המחוזי בהחלטתו הראשונה, על מנת שיוכל לעבוד לפרנסת משפחתו.

המשיבה טוענת כי יש להבדיל בין העורר לבין אחיו שהיה מעורב בפרשה ושוחרר: חומר הראיות לגבי כל אחד מהשניים שונה, והסיבה שלא הוגש כתב אישום נגד האח נעוצה בהגנה על מקור מודיעיני. המשיבה מציינת כי ישנן סתירות בעדותו של העורר. היא סבורה כי לאור המסוכנות הגלומה בו, ולאור עמדת שירות המבחן, אין לאפשר לעורר לצאת את פתח ביתו ללא פיקוח.

5.דין הערר להידחות. סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מגלמת איזון ראוי בין ההגנה על חירותו של העורר, לבין השמירה על אינטרס הציבור: לנוכח מסוכנתו של העורר הנגלית מהמעשים החמורים שמיוחסים ומעברו הפלילי מחד גיסא, ולנוכח עוצמת הראיות והעובדה שהוא לא הפר את התנאים שהוטלו עליו מאידך גיסא, ראוי שישהה ב"מעצר בית" אך יתאפשר לו לצאת לעבודתו, אם יימצא בכל עת תחת השגחה ופיקוח של ערב.

הערר נדחה.