בש"פ 4377/15מועין ג'רבאן נ. חמידה ג'רבאן

1.

לפני הודעה על החלטת בית הדין השרעי בחיפה (כבוד הקאדי ה' סואעד ) מיום 23.6.2013 בתיק 438/2015, בה הטיל על הנתבעת לשלם לתובע 800 ש"ח בעבור כל הפרה עתידית של החלטה קודמת של בית הדין בנוגע להסדרי ראייה של ילדיהם המשותפים של בני הזוג.

2.

ההחלטה ניתנה לפי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט, בהתבסס על סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן – חוק כפיית ציות ). סעיף 7א קובע כי לבית דין דתי תהיינה כל הסמכויות לפי סעיפים 6 ו-7 לפקודת בזיון בית משפט לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לצווים שניתנו על ידו. על פי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות, על הטלת עונש שכזה יש להודיע מיד לנשיא בית המשפט העליון, ובסמכותו לבטל את העונש או לשנותו לקולה אם הנידון ביקש זאת.

3.

במקרה דנן, הטיל בית הדין השרעי על בעל דין אחד לשלם סכום כסף לבעל הדין שכנגד , ולא לאוצר המדינה. כדבריו של בית הדין "הנתבעת מחויבת בתשלום קנס כספי בסכום של (800) ₪ לתובע , בכל פעם שהיא לא מבצעת את החלטת האירוח, החל מיום מסירת ההודעה לה לגבי החלטה זו" (ההדגשה הוספה – מ.נ). אמנם בית הדין עשה שימוש במינוח "קנס", ולכך גם התייחסו הצדדים בתגובותיהם להחלטתי מיום 24.6.2015, אך בחינה של ההחלטה מעלה בבירור שהכוונה היא שהתובעת תשלם את הסכום שקבע בית הדין לתובע. כפי שכבר נקבע, מקרים מסוג זה אינם עולים כדי הטלת קנס כמשמעו בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. מכאן שלא קמה חובה להודיע עליהם לנשיא בית המשפט העליון לפי סעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות וממילא אין זה בסמכות הנשיא לשנות את החיוב שהוטל או לבטלו (ראו בש"פ 4808/13

פלוני נ' פלונית (24.7.2013)).

4.

לאור האמור, אין מק ום להתערבותי בהחלטת בית הדין. כמובן שאין בכך, ואינני מביעה כל עמדה בעניין, כדי למנוע מהנתבעת לפעול כהבנתה לשינוי ההחלטה המהותית שניתנה בעניינה בהתאם להוראות הדין.