בש"פ 4383/13 חנינה דוד נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מ"ת 42514-02-13, כבוד השופטת מ' דיסקין ) מיום 5.6.2013, במסגרתה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

ההליך הנוכחי הינו חוליה בשרשרת ארוכה של הליכים שעניינם העבירות המיוחסות לעורר ולשישה נוספים. משנסקר הרקע להליך והתפתחויות הנוגעות למעצרם של יתר המעורבים בו בהרחבה בהחלטת השופט ע' פוגלמן בבש"פ 3135/13 מיום 1.5.2013, אעמוד על תמצית הדברים בלבד. העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע , עבירה על פי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, על פי סעיף 332(2) לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 16.1.2013 קשרו נאשמים 1 ו-2 בכתב האישום קשר לפגוע בשניים אחרים, עוז ואברהם, וערכו לשם כך תצפיות על דירתו של אברהם. בהמשך הצטרפו לקשר זה גם נאשמים 6 ו-7. ביום 24.1.2013 חברו לקשר גם נאשמים 3,4 ו-5 (הנאשם 4 הוא העורר בהליך הנוכחי). באותו יום נסעו נאשמים 1-5 לביתו של אברהם. הנאשם 3 נהג ברכב. בדרכם ראו שני אופנועים ועליהם שניים שנדמו בעיניהם לעוז ואברהם. הנאשם 2 והעורר האיצו בנהג הרכב לפגוע בנוסעי האופנועים. רק לאחר שרוכבי האופנועים נעצרו בצד והסירו את הקסדות, זיהו הנאשמים שאין מדובר באברהם ועוז.

בד בבד עם הגשת כתב אישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרם של הנאשמים בפרשה עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם. כאמור, משפורטו ההליכים השונים בפרשה בהחלטות קודמות של בית משפט זה, יצוין רק בתמצית כי בתחילה נעצרו על הנאשמים 1-5 עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדם (הנאשמים 6 ו-7, שהואשמו רק בעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, שוחררו ממעצר). לאחר מכן, ולאחר שעניינם נדון בבית משפט זה, שוחררו הנאשם 1 והנאשם 3 לחלופת מעצר. בתוך כך, שחרורו של הנאשם 3 לחלופת מעצר, מכוח החלטת השופט ע' פוגלמן בבש"פ 3135/13, התבסס בעיקר על עיקרון השיוויון שבין נאשמים. בהחלטתו, קבע השופט ע' פוגלמן כי חרף תפקידו המרכזי של המשיב 1 בתכנון המעשים, וחרף עברו הפלילי, הכולל עבירה אחת, יש לבכר את עיקרון השיוויון בנסיבות העניין ולהורות על שחרורו.

נוכח שחרורם של המשיב 3 (שנהג ברכב) והמשיב 1 (שהיה "המוח" מאחורי הפרשה) הגיש העורר בקשה לעיון מחדש. כאמור, ביום 5.6.2013 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון מחדש. בהחלטתו, קבע כי שחרורם של הנאשמים 1 ו-3 לחלופת מעצר אינה מהווה שינוי נסיבות, וכי לא התגלו כל עובדות חדשות הנוגעות לעורר. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את טענת העורר שעל פיה יש לשחררו לחלופת מעצר מכוח עקרון השיוויון. בהקשר זה, קבע כי בשונה מהנאשם 3, שלו אין כל עבר פלילי, והנאשם 1, שלו עבר פלילי הכולל עבירה אחת, לעורר עבר פלילי מכביד ביותר המעיד על המסוכנות הנשקפת ממנו. במסגרת זאת, עמד בית המשפט על כך שלעורר שורה ארוכה של הרשעות בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית והפרת הוראה חוקית. זאת, בדומה לשני העצורים הנוספים בפרשה. עוד קבע בית המשפט כי פרק זמן של שלושה חודשים מיום ההחלטה עד מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגד העורר ועד ליום הגשת הבקשה לעיון מחדש אינו מצדיק בחינה מחדש של ההחלטה לעוצרו.

מכאן הערר שבפניי. במסגרתו, שב העורר וטוען, כפי שטען בבית המשפט המחוזי, כי יש לראות בשחרורם של הנאשמים 1 ו-3 כשינוי נסיבות המצדיק את בחינתה מחדש של האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. במסגרת זאת, טוען הוא כי התפקיד שמיוחס לו באירועים הוא תפקיד מינורי, וכי גם על פי עובדות כתב האישום הוא לא היה חלק פעיל בקשירת הקשר.

במענה, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי. לגישתה, יש מקום לאבחן בין העורר לבין הנאשמים 1 ו-3. זאת, נוכח העבר הפלילי המכביד שלו, המלמד על מסוכנותו הרבה.

לאחר העיון בערר על נספחיו ובהחלטת בית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בפניי מצאתי כי דין הערר להידחות.

לשם מעצרו של נאשם, לאחר הגשת כתב אישום בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

בהליך הנוכחי אין הצדדים חלוקים על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיומה של עילת מעצר. השאלה הראשונה המתעוררת היא האם שחרורם של הנאשמים 1 ו-3 מהווה שינוי נסיבות המצדיק את בחינתה מחדש של אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. לדידי, התשובה לשאלה זו היא בחיוב. ברי, כי מקום בו ישנם מספר נאשמים באותה פרשה, שחרורם של חלק מהנאשמים משפיע על בחינת האפשרות לשחררם לחלופת מעצר. כך אף היה המקרה בהליך הנוכחי, בו בשל שחרורו של המשיב 3 לחלופת מעצר, נבחנה מחדש אפשרות שחרורו של המשיב 1 לחלופה.

יחד עם זאת, לאחר שבחנתי את המסוכנות הנשקפת מהעורר לגופו של עניין, מצאתי כי ישנו שוני רלבנטי בינו לבין הנאשמים 1 ו-3, כפי שציין בית המשפט המחוזי. לעורר שורה ארוכה של עבירות קודמות, מהן עולה כי הוא אימץ, לאורך שנים, התנהגות עבריינית. לצד הרשעה בעבירות של אלימות ואיומים, הורשע העורר בעבר בשורה ארוכה של עבירות של בריחה ממשמורת חוקית והפרת הוראה חוקית. משכך, מסוכנותו של העורר כפולה היא. ראשית, מעברו הפלילי נלמד כי המסוכנות הנשקפת ממנו שישוב ויבצע עבירות אלימות גבוהה היא. בהמשך לכך, הרשעותיו הקודמות בעבירות של בריחה ממשמורת חוקית והפרת הוראה חוקית מלמדות על מסוכנות הנשקפת מצידו שימלט מאימת הדין. בנסיבות אלו, לא ניתן להשוות את מצבו של העורר למצבם של הנאשמים 1 ו-3, אשר עברם הפלילי אינו מעיד על דפוסי פעולה עברייניים. בהמשך לאמור, לא מצאתי כי נפל פגם בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה, חלוף הזמן מיום קבלת ההחלטה על מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו ועד ליום הגשת הבקשה לעיון מחדש לא מהווה שינוי נסיבות המצדיק את בחינת שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

סוף דבר, הערר נדחה.