בש"פ 4385/97 איליאייב דוד נ. מדינת ישראל

העורר, נכה בשיעור 35%, יליד 1962 נשוי ואב לשני ילדים, עלה לישראל לפני 7 שנים. מאז עלייתו עבד כמאבטח בקניון (בבדיקת תיקים). בשנת 1997 הכיר את נתן אורשיר-אילין, שעלה לישראל זמן קצר לפני-כן, והתפתה לסייע לו בהחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי ובעשיית עסקה בסם מסוכן- 1,750 גרם אופיום. השניים הואשמו בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירות החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית ועסקה בסם מסוכן. התביעה ביקשה לעצרם עד תום הליכי המשפט.

אורשיר-אילין, אשר נלכד בעת מוסרו את הסם לסוכן משטרתי, לא התנגד לבקשה. העורר, לעומת זאת, טען שרק הסיע במכוניתו את אורשיר-אילין שהחזיק בסם, כי לא ידע על הסם, וכי לנוכח עברו הנקי וחלקו המשני ראוי לקבוע לו חלופת מעצר.

בית-המשפט המחוזי מצא כי מעדותו של הסוכן המשטרתי עולה כי העורר היה שותף לעסקה, וכי לנוכח חומרתה של העבירה היוצרת חזקת מסוכנות, לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר. העורר נעצר, איפוא, עד תום הליכי המשפט.

בעררו טען העורר כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לקבוע חלופת מעצר.

להבדיל מחזקת המסוכנות בעבירות בהן הואשם העורר, הנקבעת על-פי סוג העבירה, ההכרעה בשאלה אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר היא פרי בחינה אינדווידואלית של עניינו של כל נאשם ונאשם. אף שחומרת העבירה היא רלוואנטית כשיקול הפועל נגד חלופת מעצר, אין חומרת העבירה קונקלוסיבית, ושיקול זה עשוי לאבד כוחו בשל שיקולים אחרים השוללים את החשש לפגיעה בבטחון הציבור על-ידי שחרור בתנאים מגבילים.

במקרה דנן, חלקו המשני של העורר בפרשה, הביוגרפיה שלו ועברו הנקי מלמדים כי העיסוק בפלילים לא היה חלק משגרת חייו. בנסיבות אלה, לאחר ששותפו-מדיחו נעצר עד תום הליכי המשפט, אינני סבורה כי העורר יסתכן בהפצת סמים אם ישוחרר ממעצרו בתנאים מגבילים.

אני מקבלת איפוא את הערר, מבטלת את החלטתו של בית-המשפט המחוזי ומורה על שחרורו של העורר ממעצרו בתנאים הבאים: הישארות "במעצר-בית" במקום שיקבע להנחת דעתה של רשמת בית-המשפט המחוזי; הפקדה במזומן או בערבות בנקאית בסך 5,000 ש"ח; המצאת ערבות צד ג' להנחת דעתה של רשמת בית-המשפט המחוזי בסך 50,000 ש"ח. ניתן בזה צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ. על העורר, אם הוא מחזיק בדרכון, להפקידו במשטרה.

והיה והעורר לא יעמוד בתנאים אלה, יוארך מעצרו עד להמצאת הערבויות המפורטות לעיל או עד תום ההליכים, הכול לפי המוקדם.