בש"פ 4390/99 ששי אלמליח נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בב"ש 1888/99, מפי כבוד השופטת ב. גילאור, לפיה נדחתה בקשתו של העורר לשנות את תנאי שחרורו ולאפשר לו לצאת לעבוד.

1.ביום 22.10.98 הוגש נגד העורר כתב אישום, בת"פ 339/98, בבית המשפט המחוזי בחיפה. בכתב האישום מיוחסת לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין, תשל"ז1977-. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 27.9.98 התפתח בין מספר אנשים ויכוח. העורר הצטרף לויכוח, כשהוא מתערב לטובת אחד הצדדים. במהלך הויכוח דקר העורר את תמיר רחמים (להלן: המתלונן הראשון) פעמים רבות באמצעות סכין, וגרם לו לקרע בריאה השמאלית, לקרעים רבים בשריר בדופן בית החזה, לקרע בכבד ולקרעים במעי. בעקבות דקירות אלה נזקק המתלונן הראשון לשני ניתוחים. מיד לאחר שדקר את המתלונן הראשון דקר העורר, כך על פי הנטען, את שרון שדה (להלן: המתלונן השני) שלוש דקירות. דקירות אלה גרמו למתלונן השני לחתך בחזה, חתך במרפק שמאל וחתך בזרוע שמאל, והוא נזקק לתפרים.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט הורה על מעצרו של העורר. העורר הגיש בקשה לעיון חוזר, ובית המשפט דחה בקשה זו בהחלטה מיום 23.3.99 בב"ש 1364/99. על החלטה זו הגיש בא-כוח העורר ערר לבית משפט זה (בש"פ 2046/99), וחברי השופט ת' אור קיבל את הערר בקובעו, כי קיימת חלופת מעצר מספקת, והורה על שחרור העורר ל"מעצר בית מלא" בבית הוריו, כאשר אחד מהוריו יהיה תמיד בבית. העורר נדרש להפקיד ערבות בנקאית בסך 10,000 ש"ח, והוריו נדרשו להפקיד ערבות בנקאית בסך 20,000 ש"ח. כמו כן, ניתן צו לעיכוב יציאת העורר מן הארץ, והוא חויב להפקיד את דרכונו בתחנת המשטרה.

3.בראשית חודש יוני הגיש העורר בקשה להקלה בתנאי חלופת המעצר, ב"ש 1888/99 בבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 2.6.99 דחה בית המשפט קמא את הבקשה. בית המשפט מנמק את החלטתו כלהלן:

בהחלטת כב' השופט אור בבש"פ 2046/99, נבחנה שאלת חלופת מעצרו של העורר והוחלט, לאחר דיון, כי ניתן לשחרר את המבקש בערובה בתנאים מתאימים. כאשר נקבע שמעצר בית מלא, בצירוף התחייבויות ערבים מתאימים, כולל ערובה כספית, יכולים להשיג את מטרת המעצר, נשקלה, מן הסתם, השאלה אם מעצר הבית צריך להיות מלא או חלקי וכיו"ב.

חשוב להדגיש, שהבקשה לעיון חוזר הוגשה בחלוף חודשיים מהמועד שבו ניתנה החלטת כב' השופט אור. לא מצאתי שינוי נסיבות מהותי המצדיק את שינוי תנאי השחרור בערבות.

בית המשפט מוסיף ומציין, כי הקשיים שב"מעצר הבית" היו ידועים לעורר גם בעת שביקש שישחררו אותו לחלופה זו בבית המשפט המחוזי ובעליון. בסיום ההחלטה מציינת השופטת כלהלן:

ולמעלה מהנדרש - החלופה המוצעת, במסעדה, לא רק שאיננה מפורטת דיה ואיננה נתמכת בתצהיר של בעלת המקום, אלא אינה מתאימה באופן מהותי כי מטבע הדברים מסעדה או בית קפה הוא מקום הומה אדם שיאפשר למבקש לבוא במגע עם אנשים שונים, ויקשה וכמעט בלתי אפשרי לפקח על מעשיו והתנהגותו במשך שעות ארוכות.

על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט זה.

4.לפניי טען בא-כוח העורר, כי עד היום טרם החל בית המשפט בשמיעת ההוכחות בתיק העיקרי. מאז תחילת המשפט התקיימו רק שבע ישיבות בהם הספיק בית המשפט לדון רק בטענות התביעה במסגרת משפט זוטא שמנהל העורר. בית המשפט קבע ישיבה נוספת ל13.9.99- ומעבר לכך לא נקבעו כל ישיבות. בנסיבות אלה, צפוי המשפט להתארך עוד זמן רב. טוען בא-כוח העורר, כי "מעצר בית מלא" למשך תקופה ארוכה הוא בעייתי. את גישתו עיגן בפסיקה של בית משפט זה, בצטטו, בין היתר, מפסק דינו של חברי השופט ג' בך בבש"פ 4672/92 יעקב בכר נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בו נאמר כדלקמן:

שותף אנוכי לתחושה ונעשה לעתים שימוש בקלות יתר באמצעי חלופי זה למעצר בפועל, הקרוי "מעצר בית". כאשר מוחלט כך נוצרת לעתים התחושה הנוחה אצל כל הנוגעים בדבר שמושגות כל המטרות הרצויות: הציבור מוגן במידה רבה שפני פגיעתו האפשרית הרעה של הנאשם ויחד עם זאת, אין הנאשם, שהינו עדיין בחזקת חף מפשע, מצוי בתנאים המכבידים של מעצר בפועל בבית מעצר, עם כל הסבל הכרוך בכך. אך לא תמיד קיימת ערנות מספקת לתוצאות המעשיות של צווים כאלה, שקשה מאוד לעמוד בהם לתקופות ארוכות.

בא-כוח העורר טוען, כי העורר עמד בתנאים שנקבעו לו על-ידי בית המשפט ולכן יש לתת בעורר אמון נוסף, ולאפשר לו לצאת למספר שעות לעבודה. אשר לעבודה שהוצעה על-ידיו, טוען בא-כוח העורר, כי ניתן היה לזמן את המעסיקה על מנת להשלים את אותם פרטים, אשר לטענת בית משפט קמא, לא היו מספקים. שנית, אם העבודה שהוצעה בעייתית, כפי שקבע בית המשפט קמא, מוכן העורר להציע חלופות עבודה אחרות. כן ציין בא-כוח העורר, את גילו הצעיר של העורר (בן עשרים ואחת) ואת עברו הנקי.

5.מנגד טענה באת-כוחה של המדינה, כי יש לדחות את הערר. באת-כוח המדינה הדגישה את חומרת העבירות בהם מואשם העורר. כן טענה, כי אין להשוות בין רמת האימון שנותן בית המשפט בנאשם המשוחרר בתנאים של "מעצר בית מלא", לבין רמת האימון שנדרש בית המשפט לתת בנאשם המשוחרר בתנאים המאפשרים את יציאתו לעבודה. נוכח חומרת מעשיו של העורר, אין אפשרות, כך לדעת המשיבה, לתת בו את האימון המהווה בסיס למתן אפשרות ליציאתו של העורר לעבודה. אשר להתמשכות המשפט, נטען, כי עד כה היו קבועות עשר ישיבות מתוכן התקיימו שבע ישיבות ואילו שלוש הישיבות הנוספות בוטלו לפי בקשת הסניגור שייצג את העורר בדיונים. כן נטען, כי משפט הזוטא קרוב לסיום ואם תידחה טענת הסניגוריה, צופה המשיבה כי המשפט עצמו יהיה מהיר.

6.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת החומר שהגישו לפניי, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. אכן, מקובלים עלי דבריו של חברי השופט ג' בך כי גם "מעצר בית מלא" המתמשך על פרק זמן ארוך יכול שיהא קשה. עם זאת, בהמשך דבריו אומר השופט בך:

... הרי בכל זאת אין בית-המשפט משוחרר מבדיקת כל מקרה על-פי נסיבותיו, וחייב הוא לבחון כל פעם מחדש את השאלה האם תנאים כה מכבידים הם אכן נחוצים כדי להבטיח את השגת המטרות שלשמן הוטלו. אם משתכנע בית המשפט, שלכאורה אינה צפויה סכנה מוחשית מהנאשם המסוים שיבצע עבירות נוספות, או שישפיע על עדים, או שיפגע בדרך אחרת בתקינות המשפט, ואינו קיים חשש שתסוכל מטרה אחרת שמעצר הבית אמור להשיגה , גם אם לא יימצא הנאשם במעצר בית מוחלט, אזי מן הדין לשקול מחדש בתנאי השחרור בערובה, חרף הנטייה המרסנת הנ"ל.

[ההדגשות שלי - י.א.]

ואמנם, כאשר אני בא לבחון את נסיבותיו של העורר שלפניי, מוצא אני, כי העורר הואשם בעבירות אלימות חמורות מאוד, וכי עילת המעצר היא מסוכנותו של העורר והחשש שמא ישוב וינהג באותן דרכים אלימות. מטרות אלה, לא ניתן, לדעתי, להשיג אם יאפשר בית המשפט לעורר לבוא ברבים, ואין אני מוצא סיבה מיוחדת המאפשרת לבית משפט זה לתת בעורר את האימון הדרוש, שלא ישוב ויתקוף בני אדם.

אי לכך, הערר נדחה.