בש"פ 4392/06 יונס אבו עסא נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו), מיום 3.4.2006, לעצור את העורר עד תום ההליכים שמתנהלים נגדו.

נגד העורר ושני אחיו הוגש כתב אישום שעניינו סחיטה באיומים ובאלימות של בעל חנות בגדים בבאר שבע – המתלונן – על מנת לקחת מידיו סחורה מבלי לשלם את התמורה המלאה בעבורה. כתב האישום כולל ארבעה אישומים, מתוכם הראשון מיוחס לעורר ולכל יתר הנאשמים, והשלישי והרביעי מיוחסים לעורר בלבד. באישום הראשון מיוחסות לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וסחיטה באיומים. לפי העובדות הנטענות, העורר ואחיו, במועדים רבים, הגיעו לחנות, נטלו בגדים בשווי כספי רב, והסתלקו לאחר ששילמו תשלום חלקי בלבד, או מבלי ששלמו כלל, תוך שהם טוענים שישלמו במועד מאוחר. המתלונן לא התנגד ללקיחת הבגדים בשל חששו מהחבורה. במועד כלשהו באמצע שנת 2005 הגיע אחד האחים האחרים לחנות ואיים על המתלונן תוך שהוא מראה לו אקדח שנשא במכנסיו. בשל חששו, עבר המתלונן להתגורר עם משפחתו ולא יצא מפתח ביתו משך מספר שבועות. גם לאחר שערכו המתלונן והאחים "סולחה" ביניהם, המשיכו האחרונים לבקר בחנות וליטול ממנה בגדים ללא תשלום. באישום השלישי מיוחסות לעורר עבירות של תקיפה, סחיטה בכוח ונשיאת נשק. לפי העובדות הנטענות, סמוך לסוף שנת 2005 הגיע העורר לחנות ואסף בגדים בשווי של כ-1,000 ש"ח. אושרי, עובד בחנות, דרש ממנו שישלם עבורם, לכל הפחות, מחיר מוזל של 700 ש"ח. המתלונן סרב לכך, ונאות לשלם 400 ש"ח בלבד. אושרי חסם את דרכו לצאת מהחנות עם הבגדים. העורר תקף את אושרי, הכה אותו והשליך לעברו נעליים שהיו על הדלפק. לאחר שהורחק מעליו על ידי אנשים שהיו במקום, שלף אקדח ונופף בו לעבר אושרי, שברח מהמקום. המתלונן, שלא היה בחנות באותה עת, קיים פגישה בין אושרי לבין העורר על מנת להרגיע את הרוחות. בפגישה הציג העורר את האקדח בפני השניים ואיים על אושרי. באישום הרביעי מיוחסת לעורר עבירה של סחיטה באיומים. העורר, כך נטען, ביום 12.3.2006, שלח את אחיו הקטין לחנות לקחת עבורו בגדים. הקטין טלפן מהחנות לעורר, נתן את הטלפון בידי המתלונן ואחרי כן בידי אושרי, וזה דרש מהם שימסרו בידי אחיו בגדים עבורו ללא תשלום, תוך שהוא מאיים שאם לא יעשו כן ויאלצו אותו להגיע לבאר-שבע "יפוצץ" את ביתו של אושרי, ושהקטין ישרוף את החנות כשהם בתוכה.

2.יחד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את שלושת האחים עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי בידי התביעה די ראיות לכאורה להוכחת האשמה בשלב זה של הדיון. "העדויות מבססות במפורט ובלשון ברורה ובהירה את כל האמור בכתב האישום" – כך כתב בית המשפט. באשר לעבירות הנשק, נקבע כי ייתכן שאין די בראיות הקיימות בשלב זה כדי לבסס הרשעה בהן. עם זאת, בית המשפט סבר כי "בין שמדובר באקדח אמיתי, ובין בצעצוע" החשיבות בשלב זה היא להיות הנשק הנחזה חלק ממסכת האיומים וההפחדה. בנסיבות אלה – כך נקבע - קיימת מסוכנות ברורה לשלום הציבור, וכן חשש לשיבוש הליכי משפט, זאת לאור המורא שהטילו העורר ואחיו על המתלונן. בית המשפט הוסיף וציין כי כמו במקרים דומים גם במקרה זה, הוגשה התלונה למשטרה חודשים ארוכים לאחר שהחלה מסכת האירועים, רק לאחר שגדשה הסאה. במקרים מעין אלה, ציין בית המשפט, "קיים אינטרס ציבורי רב לאפשר מיצוי ההליך המשפטי בתנאים אופטימליים, כאשר תובטח תקינות המשפט ועדות חופשית של העדים, ללא שמורא הנאשמים יוכל להמשיך ולהיות מוטל עליהם". לאור זאת, הורה בית המשפט המחוזי לעצור עד תום ההליכים את העורר ואח נוסף, וביקש תסקיר של שירות המבחן ביחס לאח אחר, שחלקו בפרשה קטן.

העורר טוען כי העובדה שכתב האישום אינו מפרט מועדים מדויקים אינו מאפשר לו להעלות טענת אליבי. לטענתו, חלק מהאירועים ארע לכאורה במהלך שנת 2004 ובתחילת שנת 2005, עת שהיה קטין, אולם לא נתקבל אישור היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב האישום. ביחס לאישום הרביעי, לדידו "הרוח החיה" הייתה דווקא אחיו הקטין, בעוד שמצידו, לכל היותר, מדובר בהטרדה באמצעות מכשיר בזק. לאור גילו הצעיר ועברו הפלילי שאינו מכביד לטענתו, ראוי לדעתו לבחון את האפשרות לחלופת מעצר.

המשיבה מצידה גורסת כי מדובר באירוע חמור של סחיטה באיומים, וכי מסוכנותו של העורר רבה. היא מציינת שהעורר ביצע את העבירה נשוא האישום הרביעי כאשר היה נתון במעצר בית, וכן כי נוסף להרשעות שישנן בעברו, תלויים ועומדים נגדו שני אישומים שעניינם ירי חם לעבר שוטרים. המשיבה מציינת כי לאחר שנעצר העורר, ובטרם נעצרו האחים האחרים, נמצא רימון-יד ליד ביתו של המתלונן, אולם אין ראיה ישירה לקשור בין הדברים.

דין הערר להידחות. החלטתו של בית המשפט המחוזי מבוססת היטב והיא תוצאה של עיון קפדני בחומר הראיות, ולא מצאתי לנכון לסטות ממסקנותיו בדבר קיומן של ראיות לכאורה. מסוכנותו של העורר, הן באופן כללי, הן כלפי המתלונן והעובדים בחנות שבבעלותו, נגלית היטב, לכאורה, מכתב האישום דנן, מהרשעותיו האחרות, ומהאישומים הנוספים שתלויים ועומדים נגדו. העורר ביצע לכאורה את מעשי האיום והאימה נשוא האישום הרביעי עת שהיה נתון במעצר בית, באמצעות הטלפון. הוא הסתייע באחר כדי שישמש לו יד ארוכה להוצאת האיומים אל הפועל. משכך, אין בחלופת מעצר כדי לאיין את מסוכנותו. תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי בעבירות של מסכת איומים פיזיים קשים מעין אלה, כאשר ישנה תשתית מספקת של ראיות לכאורה, מן הראוי, בדרך כלל, לעצור את הנאשמים עד תום ההליכים, על מנת להקל על קורבנותיהם, מראש, להגיש נגדם תלונה. מעשי הסחיטה האלימים נועדים, מטבעם, לא רק להשיג את טובות ההנאה הרכושיות והאחרות שהסוחט חפץ בהן בדרך אלימה, כי אם גם למנוע מן הקרבן פנייה לרשויות החוק בדרך של הטלת טרור, והמקרה הזה יוכיח. שילוחם של העבריינים לחופשי, בטרם משפט, עשוי לצנן מראש את הרצון שמגלים הקרבנות לערב את שלטונות החוק. יוער עוד, כי ככל שהעורר סבור שנפלו פגמים בעצם הגשת כתב-האישום, עליו להעלות את טענותיו בפני הערכאה המתאימה, בהתאם להוראות הדין. כשלעצמי, לא מצאתי כי בטענותיו אלה יש ממש לצורך ההליך דנן.

הערר נדחה.