בש"פ 4409/07 יהושע בן מיור נ. מדינת ישראל

בפני ערר על החלטה המורה על החזקתו של העורר במעצר עד להכרעה בבקשת המדינה לעוצרו עד תום ההליכים.

ביום 8.5.07 הוגש לבית-משפט השלום בנצרת כתב-אישום, המייחס לעורר

עבירות של גניבה בידי מורשה, גניבה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לפשע ולעוון והוצאת שיק ללא כיסוי, לפי סעיפים 393, 383, 415 סיפא, 449(א) ו-432 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

עם הגשתו של כתב-האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. לדיון שהתקיים ביום 8.5.07 התייצב העורר מלווה בסנגורו דאז, עו"ד לואי ערפאת, ומתוך פרוטוקול הדיון (ראו עמ' 1) עולה, כי המשיב פנה בעצמו לבית המשפט וטען כי הוא מכיר את העובדות, ולפיכך ביקש לקיים על אתר את הדיון בשאלת מעצרו עד תום ההליכים. ברם, עתירתו של הסנגור היתה שונה - לדחות את הדיון ליום 13.5.07 כדי שיהא סיפק בידו לעיין בראיות, ובית המשפט נעתר לכך.

בין לבין, החליף העורר את סנגורו, ועתה מייצג אותו עו"ד יוסף דראושה. בפיו של זה האחרון טרוניה כנגד המשיבה, לאמור, אף שידעה כי מועד הדיון קרוב, לא נעשה על ידה מאמץ ראוי לצלם את חומר החקירה ולהעמידו לרשותו בזמן. לפיכך, כאשר התייצב הסנגור עם שולחו בבית המשפט ביום 13.5.07, הבהיר עו"ד דראושה כי הוא אינו יכול לטעון לבקשה גופה, ונוכח מחדלה של המשיבה במסירתן של הראיות לידיו, הוא עתר לשחרר את שולחו. גרסת המשיבה לעניין מסירת הראיות היתה שונה. לטענתה, מדובר בחומר חקירה רחב היקף, וחרף המאמץ שנעשה לא הצליחה לצלם את כולו. עם זאת, הודע לעו"ד דראושה ביום 11.5.07 כי הראיות העיקריות צולמו והן עומדות לרשותו, אולם מטעמים השמורים עמו הוא לא הגיע לפרקליטות כדי ליטול אותן לידיו.

במחלוקת העובדתית שנתגלעה בין הצדדים, העדיף בית משפט השלום את גרסת המשיבה, תוך שהוא קובע בזו הלשון (ראו עמ' 4 לפרוטוקול):

"בשים לב להוראות סעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, אינני מוצאת ממש בבקשת הסנגור או בטענה לפגיעה מהותית בזכויותיו של המשיב. לעניין זה אדגיש כי מניין שלושים הימים הנקובים בסעיף הנזכר תחילתם במועד הגשת כתב האישום. על האמור יש להוסיף כי שוכנעתי שחומר הראיות המהותי בתיק זה עמד לרשות הסנגור כבר ביום שישי וכי לא עשה די על מנת לקבלו".

בעקבות אותה החלטה היה אמור בית המשפט להמשיך ולהכריע בבקשת המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים, ואם היה נדרש לעשות זאת, הוא עצמו היה מצווה לעיין בראיות כדי לוודא שהן עונות על דרישתו של סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. באשר לסנגור, הוא היה רשאי להגיש ערר לבית המשפט המחוזי (וכך עשה בפועל), אולם גם את זאת הוא עשה – הוא פנה לבית משפט השלום בסופה של אותה ישיבה והצהיר: " יומיים לאחר קבלת חומר החקירה אוכל לטעון בבקשה ". בית המשפט היה רשאי לראות בדברים אלה בקשה לדחיית הדיון שהוגשה מכוח סעיף 21(ד) לחוק המעצרים, ובגדרו של מניין הימים הקבוע בסעיף זה, וממילא לא ניתן להצביע על פגם בדרך בה פעל, גם אם הוא לא טרח לעיין בחומר החקירה.

נוכח כל האמור, דינו של הערר להדחות, וכך אני עושה.