בש"פ 441/10 עואצה סאמח נ. מדינת ישראל

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו לעורר ששה מעשי שוד אותם ביצע על פי הנטען בחודש דצמבר 2009. על פי גרסת המשיבה, פעל העורר בכל מעשי השוד בשיטה דומה. הוא נהג לפנות לנשים בשאלה סתמית, ולפתע תקף אותן תוך שהוא מושך ונוטל שרשרות שענדו על צווארן.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובמהלך הדיון בבקשה לא חלק הסנגור על קיומן של ראיות לכאורה, והכרעת בית המשפט נתבקשה אך בשאלה אם נכון להמיר את המעצר בחלופה אחרת. בסופו של יום הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובהחלטה זו אינני סבור כי נפל פגם.

בעורר דבק חשד חמור לפיו במשך מספר שבועות תקף נשים, שאחדות מהן נחבלו, כדי לגנוב מהן את רכושן. העורר זוהה על ידי המתלוננות במסדרי זיהוי, וכן זוהה על ידי בעל חנות תכשיטים לו מכר העורר את השרשרת בה עוסק האישום השישי. העולה מכך הוא אפוא, כי ככל שיוכחו עובדותיו של כתב האישום, שוב לא יהיה מנוס מן המסקנה כי בעורר גלומה סכנה מופלגת בחומרתה, ואינני סבור כי חלופת מעצר כלשהי עשויה להוות מענה הולם למסוכנות זו.

אי לכך, הערר נדחה.