בש"פ 4413/00 יורם בן-לולו נ. מדינת ישראל

כנגד העורר ושניים אחרים (אחד מהם קטין ששוחרר ממעצר) הוגש כתב אישום בגין התפרצות למחסן עסק לממכר דיסקים בין השעה 17:00 ביום 22.5.00 בבוקרו של יום ה23.5.00-. הנאשמים נתפסו על ידי אנשי משטרה ברכב כשהרכוש הנחשד כגנוב אתם. ברכב נמצא גם כלי היכול לשמש ככלי פריצה. בית המשפט המחוזי קבע הן כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית הנדרשת לצורך החלטה על מעצר עד תום ההליכים. כן קבע בית המשפט כי אין לתת אמון בעורר ולשחררו מהמעצר בתנאים, משום שהוא חוזר ומסתבך בעבירות רכוש, על אף עונשי המאסר הרבים שריצה. עובדה זו מעידה על מסוכנותו של העורר.

טענת התביעה בדבר קיום ראיות לכאורה, סומכת עצמה על מספר ראיות אשר במרכזן טענה בדבר קיום "חזקה תכופה". החזקה התכופה ויתר הראיות מתבססות על שלושה. ראשית, על העובדה כי העורר נמצא עם שותפיו ברכב שנראה קודם לכן באזור ההתפרצות. לכך יש להוסיף, כי במחסן הדיסקים שנפרץ נמצאה טביעת כף יד של אחד השותפים (הקטין) שנמצא אתו ברכב, וזאת כאשר אותו אדם הכחיש הימצאות קודמת במחסן. העורר טוען כי הוא היה ברכב משום שנהג הרכב (יפרח) עזר לו להעביר את הדיסקים שקבל מבעל חוב לביתו. השניים אינם מציינים בחקירתם מהיכן הם לקחו את הדיסקים, היינו מהיכן נסעו.

שנית, ברכב בו נעצרו העורר ושותפיו נמצא כלי החשוד ככלי פריצה (לום). העורר טען בחקירתו כי הלום שייך לבעל הרכב (יפרח, שאומר דבר זהה בחקירתו). בכל מקרה העורר מציין שכלל לא שם לב ללום בעת שנסע ברכב. המדינה טוענת כי עצם הימצאות כלי שיכול לשמש ככלי פריצה בשילוב שאר הראיות המצביעות על חזקה תכופה מהווה ראיה לכאורה.

שלישית, ברכב נמצא הרכוש החשוד כגנוב, ארגזים של דיסקים לגביהם טען בעל העסק שהם נגנבו ממנו. העורר טען בחקירתו, כי הדיסקים שנמצאו ברכב הם שלו וכי קיבלם מבעל חוב. אולם, הוא אינו מציין מי הוא בעל החוב ממנו קבל את הדיסקים, היכן קיבלם או כל דבר אחר שיכול לאשר את טענתו. העדר ציון של עובדות אלה מחליש את טענתו. מה גם, שזו עומדת בסתירה לטענת בעל העסק, אשר זיהה את הארגזים כארגזים שנגנבו ממנו. העורר טוען עוד, כי בשל העובדה שהדיסקים הוחזרו לבעל מחסן הדיסקים ואינם נכללים בין מוצגי התביעה, צפוי להתעורר קושי בהרשעתו. לדעתי, אין בכך כדי לבטל את סיכויי הרשעת העורר שכן ניתן להוכיח את דבר הגניבה וזיהוי הרכוש הגנוב בדרכים אחרות.

די בראיות האמורות כדי לספק את הדרישה להימצאות ראיות לכאורה כנגד העורר בנוגע למעשה המיוחס לו בכתב האישום.

לאור האמור לעיל, יש לבחון את שאלת קיומה של חלופת מאסר. המדינה מתנגדת לכך בטענה כי לאור עברו המכביד, המעיד על קיומה של מסוכנות, אין בנמצא חלופה מתאימה שתנטרל מסוכנות זו. מהסתכלות בגליון ההרשעות של העורר עולה כי לעורר מס' רב של הרשעות בעבירות רכוש, החל מהיותו נער ועד לאחרונה. בנוסף, לעורר אף מספר לא מבוטל של הרשעות בעבירות בעלות גוון מסוג שיכול להעיד שאין לתת בעורר אמון - הטרדת עד, הפרת הוראה חוקית, איומים, בריחה ממשמורת חוקית, הפרעת שוטר במילוי תפקידו וכיוצא באלה. מעובדה זו עולה, כפי שציין זאת בית המשפט קמא, כי מדובר בעורר שעבירות של התפרצות הן דרך חיים לגביו. עונשי עונשי מאסר בפועל לא הרתיעו אותו, ועל כן אין לקבל את חלופת המעצר אשר הוצעה על ידי העורר.

התוצאה היא, שהערר נדחה.