בש"פ 4431/10 אדהם בריק נ. מדינת ישראל

בפניי ערר כנגד החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' טובי ) בתיק עמ"ת 9646-06-10 מיום 8.6.2010 בה נדחה עררם של העוררים כנגד החלטתו של בית משפט השלום בעכו (כבוד השופט ר' צמח ) מיום 2.6.2010, בה נדחתה בקשתם לעיון חוזר בהחלטה לעצרם עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם.

כנגד העוררים הוגש לבית משפט השלום בעכו כתב אישום, המייחס לעורר 1 עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של הכשלת שוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; ועבירה של ניסיון לתקיפת שוטר, לפי סעיפים 25 ו-273 לחוק העונשין.

ועבירה של החזקת סכין למטרה לא כשרה, לפי סעיף 186 לחוק העונשין; ולעורר 2 עבירות של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין; תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין; עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין; ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

לפי המתואר בכתב האישום, ביום 29.4.2010 הגיעו שוטרים לביתם של העוררים, והודיעו לעורר 2 כי הינו עצור. משעה שהוכנס העורר 2 לניידת המשטרה תקף את השוטרים כאשר העורר 1 ונאשם נוסף מסייעים לו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית משפט השלום בעכו בקשה למעצרם של העוררים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם (מ"ת 3448-05-10).

ביום 10.5.2010 קבע בית משפט השלום כי קיימות ראיות לכאורה מוצקות למדי להרשעת העוררים במיוחס להם וכן קיימת עילה למעצרם לנוכח מסוכנותם הרבה. כן ציין בית המשפט כי בנסיבות העניין, שחרור העוררים לחלופת מעצר בביתם או בבתים אחרים, ואשר תחייב ביקור שוטרים בבתיהם על מנת לוודא ציות לתנאי השחרור, עלולה לסכן את שלומן של השוטרים, ועל כן אין מנוס ממעצרם מאחורי סורג ובריח.

כפי שמתואר בערר, לאחר החלטה זו התחלף ייצוגם של העוררים ובא כוחם הנוכחי גבה תצהירים מעדים אשר לטענתו מעידים על כך שהיו אלו השוטרים דווקא שתקפו את העוררים, ולפיכך הוגשה בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט.

ביום 2.6.2010 דחה בית המשפט את הבקשה לעיון חוזר, וזאת לאחר שדחה את בקשת העוררים להגשת התצהירים. בית המשפט קבע כי מדובר בחומר "חדש" שלא נמצא בידי המשטרה בזמן הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ואשר ניתן היה להציגו כבר אז, ולפיכך מדובר בבקשת שאינה מקובלת בתנאים היום-יומיים ואין להיעתר לה. בית המשפט ציין כי בידי העוררים להעביר את החומר למשטרה לצורך ביצוע פעולות חקירה בהתאם או להציגו במהלך הדיון בתיק העיקרי.

על החלטתו של בית משפט השלום הגישו העוררים ערר לבית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ת 9646-06-10). ביום 8.6.2010 דחה בית המשפט המחוזי את הערר, בציינו בשולי ההחלטה כי בשלב בו דן בית המשפט בבקשה למעצר עד תום ההליכים אין בידי ההגנה להציג ראיות עצמאיות מבלי שיועברו לידי רשויות החקירה ויהפכו לחלק מחומר החקירה.

מכאן הערר שבפניי.

לטענת העוררים, שגו הערכאות הקודמות משדחו את בקשתם להגיש את התצהירים כבר בשלב ההחלטה לגבי המעצר עד תום ההליכים. לטענתם, הגם שבראשית הדברים ביקשו להציג ראיות אלו באופן חסוי לבית המשפט, בהמשך הסכימו להעביר עותק מהתצהירים לעיון המשיבה. לטענת העוררים, יש בראיות אשר ברצונם להציג כדי להחליש את עוצמת הראיות שבידי המשיבה ולהצדיק את שחרורם לחלופת מעצר.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטות הערכאות הקודמות. לדידה, אין כל מקום לבחון את אפשרות שחרורם של העוררים לחלופת מעצר, לנוכח נסיבות המקרה.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בהודעת הערר ובהחלטות הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו, במובן זה שהתיק יושב לבית משפט השלום לשם השלמת טענות בסוגיית קבילותם של התצהירים.

כידוע, לשם מעצרו של אדם לפי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), על בית המשפט להשתכנע בדבר קיומם של שניים – עילת מעצר על פי אחת העילות המנויות בסעיף 21(א) לחוק המעצרים וקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, לפי סעיף 21(ב) לחוק המעצרים. גם לאחר שהשתכנע בית המשפט כי ניתן להורות על מעצר, לא יעשה כן באם ניתן להשיג את תכלית המעצר – דהיינו את איונה של עילת המעצר, באמצעים שפגיעתם פחותה ממעצר מאחורי סורג ובריח.

בכל הנוגע למישור הראייתי, הרי שהליך הארכת המעצר הינו הליך ייחודי, המתנהל במקביל להליך המשפטי העיקרי. הגם שתוצאתו עשויה להיות שלילת חירותו של הנאשם, הרי שבשונה מההליך העיקרי, בו מוכרעת שאלת אשמתו של זה, בהליך הארכת המעצר מוכרעת כאמור השאלה הראייתית אך לכאורה:

"השלב הדיוני שבו מתעוררת השאלה בדבר טיב ההוכחה הנדרשת למעצר עד תום ההליכים הוא שלב ביניים. שלב ביניים זה מצוי בין שלב תחילת ההליך הפלילי לבין שלב סיומו. הוא נערך לפני שופט שלרוב אינו שמוע את ההליך העיקרי, שעניינו החפות או האשמה. הוא נקבע בהליך נפרד ועצמאי, הניזון ממערכת ראיות בכתב המוגשת במסגרתו." בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , פ"ד נ (2) 133, 145 (1996) (להלן: עניין זאדה ).

כך, מדובר בהליך בו מוגשות ראיות בכתב בלבד, במצב גולמי, כאשר על פי רוב מדובר בחומרי החקירה שהושגו על ידי המשטרה:

"ההכרעה נעשית על בסיס תשתית ראייתית המונחת במיוחד לעניין הליך זה. הבחינה היא של חומר ראייתי גולמי שטרם עבר את העיבוד של ההליך הפלילי. התשתית הראייתית מבוססת על ראיות אשר אספה המשטרה, תשתית המשקפת את עמדתה הראשונית של המדינה. חומר הראיות לא עבר את מסננת החקירה הנגדית. עמדת ההגנה, באמצעות עדיה וראיותיה, לרוב טרם הוצגה." ( שם , בעמ' 146).

אכן, על פי רוב בהליך הארכת המעצר אין ביטוי לראיותיה של ההגנה, כאשר במידה ויש בראיות שהוצגו על ידה בהליך העיקרי כדי לכרסם בחומר הראיות ששימש את הבסיס למעצר, ביכולתה להגיש בשל כך בקשה לעיון חוזר בהחלטה. עם זאת, בשונה מקביעותיהן של הערכאות שקדמו לי, אין מניעה עקרונית כי במסגרת הליך הארכת המעצר יגיש הנאשם את ראיותיו בכתב לבית המשפט (ראו, למשל, בש"פ 2846/94 מדינת ישראל נ' גטניו (לא פורסם, 26.4.1996), בש"פ 3703/94 רייש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.7.1994)), הגם שמטבע הדברים הדבר אינו נעשה תדירות:

"בהליך המעצר אפשרותו של הנאשם להתגונן היא מצומצמת. שמורה לו, בעיקר, האפשרות לטעון טענות. תיאורטית יכול נאשם גם להגיש ראיות בכתב, אך רובם המכריע של הנאשמים, שאינם מנהלים חקירה משל עצמם, אינם עושים זאת. חומר החקירה שעל בסיסו נדונו אפוא בקשות המעצר הוא החומר הכלול בתיק החקירה המשטרתי" (עניין זאדה , בעמ' 157)

וכן:

"ככלל, אין בעלי הדין משמיעים עדים והראיות מוצגות במסמכים המצויים בחומר החקירה שברשות התביעה. במידה שהנאשם או בא כוחו מוכן לחשוף חומר משלו – בכתובים – מוגש גם חומר זה" (יעקב קדמי, על סדר הדין בפלילים , חלק ראשון (התשס"ח), עמ' 253 (להלן: קדמי )

עם זאת, בשונה מבקשות להארכת מעצר בטרם הגשת כתב אישום, ובקשות שונות אחרות הנוגעות למעצר, על הדיון ביחס להארכת המעצר עד תום ההליכים לגופו להתבסס אך ורק על ראיות שהינן, על פניהן, קבילות במשפט:

"ככל שמדובר בתנאי המהותי של קיום "ראיות לכאורה", רשאים שני הצדדים – גם התביעה וגם הנאשם ובא כוחו – להצביע, להגיש לעיון ולהתייחס אך ורק לראיות שהן, על פניהן, קבילות במשפט; להבדיל מדיון בבקשה לצו מעצר ראשוני או בבקשה להחזקה במעצר של חשוד עצור – שנעצר בצו מעצר ראשוני או על-ידי שוטר ללא צו – שאז ניתן להגיש, להצביע ולהתייחס לכל חומר, בין שהוא קביל ובין שאינו קביל במשפט" קדמי , בעמ' 254.

יצוין כי אמנם ההליך בענייננו הינו הליך של "עיון חוזר", אשר משילובם של סעיפים 56(א) ו-(ב) ו-15(ו) לחוק המעצרים עולה כי לכאורה ניתן לדון בו אף בראיות שאינן קבילות. אולם כפי שמציין סעיף 56(ב) הדבר הינו "בשינויים המחויבים", וככל שמדובר בקשה לעיון חוזר בעצם החלטת המעצר גופה, ובפרט בבסיס הראייתי

המביא להחלטה זו (בשונה למשל מעיון חוזר המתייחס לתנאי שחרור בערובה או השתנות נסיבות הנוגעות למסוכנות הנאשם), אין לדידי כל מקום להבחין בין החלטת המעצר הראשונית והעיון החוזר בה, בכל הנוגע לאפשרות לעשות שימוש בראיות שאינן קבילות.

והנה, בהליך שבפנינו ביקשו העוררים להציג בפני בית המשפט תצהירים מטעם עדים שנגבו על ידי בא כוחם. לכאורה, ככל שאין מדובר באמרות חוץ הנכנסות לאחד החריגים לכלל בדבר פסלותה של עדות מפי השמועה, תצהירים שנגבו על ידי עורך דינם של הנאשמים אינם מהווים ראיות שניתן להציגן בהליך פלילי (ראו ע"א 489/84 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד לט (2) 169, 180 (1985)).

עם זאת, במהלך הדיונים לא נשמעו טענות הנוגעות לשאלת קבילותם של תצהירים אלו כראיות במשפט – הן באופן עקרוני והן באופן פרטני ביחס למכלול התצהירים בענייננו וביחס לכל תצהיר ותצהיר. בנסיבות אלו מצאתי לנכון להורות על השבת הדיון לבית משפט השלום לשם שמיעת טענות הצדדים בעניין והשלמת התמונה העובדתית, ככל שהדבר יידרש לשם הכרעה בסוגיית קבילות התצהירים.

בית משפט השלום ידון בעניין בהקדם, בהתאם לאילוצי יומנו. בטרם הדיון יעבירו העוררים העתקים מהתצהירים לעיונה של המשיבה, כפי שהסכימו לעשות בפני בית משפט השלום.