בש"פ 4435/09 פלוני נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתיק ב"ש 20557/09 (בתיק עיקרי פ"ח 1047/09) מיום 20.5.2009 על פיה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

כתב האישום

1.

בחודש מרץ השנה הוגש נגד העורר, יליד 1991, וכנגד נאשם נוסף, קטין יליד 1992 (להלן נאשם 1 ), כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; לעורר בלבד, עבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק; ולנאשם 1 בלבד, עבירה של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

2.

על פי המתואר בכתב האישום, במהלך קטטה שנתגלעה בין צעירים ממוצא קווקזי לבין צעירים ממוצא ערבי באופקים, נדקר ונפצע קשה חברם של הנאשמים. בעקבות הקטטה והדקירה הנ"ל קָשַר העורר יחד עם שלושה קטינים, בהם נאשם 1, קֶשֶר לתקוף את המנוח ולגרום לו חבלות חמורות. עוד נטען בכתב האישום, כי הוחלט לחבול דווקא במנוח, בשל מוצאו הערבי-בדואי, בשל סכסוכים שהיו עימו בעבר ובעקבות הקטטה. במסגרת הקשר, ערכו הנאשמים והקטינים תצפיות ומעקבים על המנוח, אשר נהג להגיע לאופקים על מנת להיפגש עם חברתו, והם אף הצטיידו במקלות ובמסכות לכיסוי פניהם. מספר ימים עובר לקרות האירוע ארבו הנאשמים, יחד עם קטין אחר למנוח, אולם משלא הגיע, עזבו את המקום. בלילה של יום ה-15.10.2008 הבחין נאשם 1 ברכבו של המנוח, הודיע על כך לעורר בשיחת טלפון, וביקש ממנו אישור לתקוף לבדו את המנוח. העורר אישר ביצועה של התקיפה באמצעות מקלות וזאת בידיעה, כי היא עלולה לגרום למותו של המנוח. לאחר דברים אלו, הגיע נאשם 1 לרכבו של המנוח, בו ישבו המנוח וחברתו, כשהוא מצויד בסכין ובמוט ברזל ופניו מכוסות בכובע גרב. לאחר שניפץ את שמשת הרכב ותקף את המנוח באמצעות אבן, החליט הנאשם 1 להמיתוֹ ולשם כך דקרוֹ שלוש דקירות בפלג גופו העליון. המנוח, אשר נפצע אנושות, נמלט מן המקום, כשהוא מדמם, אולם לאחר כ- 120 מטרים התמוטט וצנח ארצה. צוות מד"א שהוזעק למקום על ידי שוטרים בהם נתקלה חברתו של המנוח, קבע את מותו, שנגרם כתוצאה מאיבוד דם מפצע הדקירה בחזה. העורר מואשם בכך שגרם למותו של המנוח במעשה או במחדל אסורים, בכך שהיה שותף למעשיו של נאשם 1, והיה אדיש לאפשרות שהם יביאו למותו של המנוח.

ההליכים הקודמים

3.

ביום 20.5.2009 החליט בית המשפט המחוזי (השופט י'

אלון ) לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עבירת הקשר נקבע, בהסכמת סנגורו של העורר, כי ראיות אלו קיימות, וכי העורר אף הודה בהודעותיו כי הוא אשר יזם את הקשר, היה הרוח החיה מאחוריו, וכי בינו לבין נאשם 1 היו מעין יחסי שליטה ומרות. עוד נקבע, כי גם אלמלא יוחסה לעורר עבירת ההריגה, הרי שנשקפת ממנו מסוכנות, נוכח "מכלול המעשים, התיכנון, הארגון והמעורבות העמוקה" שלו במעשים המתוארים. נקבע, כי מסוכנות זו נגזרת מכך, שהעורר יצא

ב"מסע נקמה פרטי" כנגד המנוח, רק משום היותו ערבי "במוטיבציה של תאות נקם ושנאה על רקע לאומני או אף גזעני כלפי מגזר אחר מעצם היותו כזה". לשאלת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת עבירת ההריגה נקבע, כי אכן קיימות ראיות לכאוריות להוכחת מודעותו של העורר או לפחות אדישותו לאפשרות הקצנת תוצאות המעשים, אך צויין, כי "עוצמתם של ראיות לכאוריות אלה אינה גבוהה באופן מיוחד". לבסוף נדחתה חלופת המעצר שהוצעה, על פיה ישהה העורר במעצר בית מלא ותחת פיקוח תמידי של הוריו, אשר יעקרו מביתם ויעברו להתגורר במקום המרוחק למעלה ממאה קילומטרים מאופקים לשם כך. הוסבר, כי אין בחלופה זו כדי לאיין את מסוכנותו של העורר, וזו אף היתה מסקנת תסקיר המעצר, שכן על אף התרשמותו החיובית של בית המשפט מההורים ומכנות כוונותיהם, הרי שאת פעילותו המאורגנת והמתמשכת ביצע העורר בעת שהתגורר בביתם.

4.

לעיוני הוגשו שני תסקירי מעצר. התסקיר הראשון העלה כי עברו של העורר נקי, אך עומד כנגדו תיק מב"ד בגין עבירת תקיפה ותגרה. עוד התרשמה קצינת המבחן, כי העורר נטה להתחבר לחברה שולית, אם כי השקיע מאמצים לנהל אורח חיים נורמטיבי. לבסוף נקבע, כי נוכח חומרת האישומים המיוחסים לו ונוכח מאפייני אישיותו, קיימת "רמת סיכון בהתנהגותו". עוד נקבע, כי מסוכנות זו מתחזקת נוכח הפער בין המעשים המיוחסים לעורר לבין האופי הנורמטיבי שקרוביו מייחסים לו. התסקיר השני , אשר נערך לאחר פגישת שירות המבחן עם משפחת המנוח, העלה כי בני המשפחה חווים תחושות קשות של צער וכאב גדול על מות בנם, בן צעיר לשבע אחיות, אשר היה עתיד להינשא. עוד צוין, כי על פי הקודים התרבותיים בחברה הבדואית נהוג לנקום את רצח הבן בפעולת תגמול, אולם שירות המבחן התרשם, כי אין בכוונת אבי המשפחה לנקוט בדרך זו. באשר לעורר, נקבע כי היה תלמיד מצטיין בבית הספר וכי הוא בן למשפחה נורמטיבית. שוב עמד שירות המבחן על הפער המשמעותי בין תפקודו התקין של העורר במסגרות ויכולותיו לבין חומרת האישומים המיוחסים לו, פער המחזק את רמת הסיכון הנשקפת ממנו. עוד נשקלו גילו הצעיר, תפקודו הנורמטיבי, מאפייני אישיותו ונכונותם הכנה של הוריו לסייע במצבו. לבסוף נקבע, כי:

"מול מכלול השיקולים והערכת הסיכון אין אנו סבורים כי החלופה המוצעת, ולהערכתנו כל חלופה בשלב זה, מתאימה ותוכל לאיין את רמת הסיכון המשתקפת".

טענות העורר

5.

על פי הנטען בערר ובדיון שהתקיים לפניי, מפי בא כוחו של העורר, עו"ד אליגון, בית המשפט המחוזי העניק פרשנות מוטעית לחומר הראיות. טענה זו נתבססה על שלושה אדנים. ראשית נטען, כי אין בחומר החקירה ראיות המורות כי העורר פעל מתוך שנאה על רקע לאומני או גזעני וכי סימֵן את המנוח כיעד לפגיעה בשל מוצאו. העורר לא ביקש לפגוע במנוח בשל מוצאו אלא בשל סברתו - שנתבררה כשגויה - כי הלה השתייך לחבורה שנטלה חלק בדקירת חברו במסגרת הקטטה שתוארה בכתב האישום. עוד הפנה עו"ד אליגון לחקירת העורר מיום 12.3.2009 (בעמ' 3, שורה 55) שם נשאל מדוע ביקש לפגוע דווקא במנוח, וענה, כי העובדה שרק הוא נשאר בעיר, לאחר ששאר הערבים עזבוהּ בשל הקטטה, גרמה לו לחשוב שהוא קשור לדקירת חברו, וכן "שהוא לא שם עלינו בכלל". יתרה מכך, מפנה בא כוחו לחקירת העורר מיום 16.3.2009 (בעמ' 6, שורה 161) שם הלה פורץ בבכי ואומר "חיים של אדם זה חיים ולא משנה איזה מין או דת". לשיטת עו"ד אליגון אמירות אלה מנטרלות את המניע הגזעני ממעשיו של העורר. שנית נטען, כי בית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה, כי לאחר שהעורר וחבריו ערכו מספר תצפיות על המנוח, נואש העורר והביע רצונו לעזוב את תכנית הקשר, כפי שאמר בחקירתו מיום 12.3.2009 (בעמ' 2, שורה 26): "היה נראה לי לפחות, שכולם שכחו בכוונה או שזה מבוטל", ובחקירתו מיום 16.3.2009 (בעמ' 4, שורה 115): "אבל אנחנו התחרטנו, אחרי שהיינו שם ביום השלישי וסאבר [המנוח] לא היה שם, כל אחד חשב והעדיף לשכוח מזה". עו"ד אליגון מכנה נקודה זו "קו השבר" בין הקשר המקורי לבין התפנית הבלתי מתוכננת שנתרחשה, כאשר הנאשם 1 החליט "מיוזמתו האישית" להמית את המנוח. שלישית נטען, כי בשיחת הטלפון בין העורר לבין נאשם 1, המאבחנת למעשה את העורר משאר הקושרים, לא ניתן לראות משום "מתן אישור" לנאשם 1 להרוג. בהקשר זה טוען בא כוחו של העורר, כי הנאשם 1 ביצע תוכנית נפרדת אחרת, ומפנה לחקירתו מיום 16.3.2009 (בעמ' 4, שורה 107) כאשר סיפר לחוקריו, כי בעת שהלך לשתות עם חבריו התקשר אליו הנאשם 1 ואמר "תן לי ללכת אליו לבד, אני אמרתי לו לך מה אני אגיד לך", וכן (בעמ' 7, שורה 200) "למה אמרתי לו [לנאשם

1] לך תעשה מה שאתה רוצה כי לא רציתי יותר חלק בזה אמרתי תעזבו אותי", וכי בכך אין לראות אישור או המרצה למעשה, כך גם בחקירתו מיום 16.3.2009 (בעמ' 9, שורה 269) אמר "באותו רגע ידעתי שגם אם אתן תשובה שלילית הוא יתווכח איתי על הנושא וילך בכל זאת".

6.

כנגד המלצתו של תסקיר המעצר הוסיף וטען עו"ד אליגון, כי אין בו התייחסות לחלופת המעצר המרוחקת שהוצעה בבית המשפט המחוזי וכי קביעת מסוכנות העורר "מוּנעת מאמוציות" ומתבססת על עבירת ההריגה המיוחסת לו, לגביה קבע בית המשפט, כי עוצמת הראיות להוכחתה אינה גבוהה. עוד נטען, כי העובדה שהעורר גר בבית הוריו בעת שביצע את המיוחס לו אינה פוסלת אותם מלשמש ערבים ראויים, ובית המשפט אף התרשם מהם ככאלה. לבסוף הודגש, כי עברו של העורר נקי, כי בעת ביצוע המעשים היה קטין וכי לפני הפרשייה עמד להתגייס לצה"ל והיה מעוניין לשרת בסיירת. הוזכר, כי כלל לא נכח בזירת הרצח וכי במקרים דומים שוחררו נאשמים שיוחסה להם עבירת הריגה לחלופת מעצר.

7.

המשיבה מתנגדת לבקשה, באמצעות באת כוחה, עו"ד מנחם. לדבריה, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות, והן מקימות את יסודות עבירת הקשר ועבירת ההריגה. נטען, כי עובדת היותו של הנאשם 1 חמום מוח ומסוכן היתה ידועה היטב לקושרים ובהם לעורר. זו הסיבה בגינה העורר עמד על כך, כי יתקפו רק באלות ולא בסכינים או במשורים, כפי שרצה הנאשם 1. מכאן לומדת עו"ד מנחם על אדישותו של העורר או לפחות על קלות דעתו ביחס לתוצאה. עוד הודגש תסקיר המבחן השלילי בעניינו, השולל חלופת מעצר - עוד לפני פגישת שירות המבחן עם אבי המנוח, וקובע את מסוכנותו של העורר, את נטייתו לחברה שלילית ואת אי-יכולתו לעמוד בגבולות. לענין המניע הגזעני שבמעשיו של העורר נטען, כי עצם העובדה כי שִייך את המנוח לקטטה, רק בשל היותו של המנוח ערבי, ומבלי לדעת כלל אם נטל חלק בדקירת חברו, מעיד על מימד של גזענות במעשיו, גם אם אינם מוּנעים רק מגזענות. לענין זה הפנתה באת כוח המשיבה לחקירת העורר מיום 12.3.2009 כאשר אמר "רציתי להחזיר לאותם ערבים".

דיון והכרעה

8.

לאחר העיון בבקשה על צרופותיה, בפסיקה שהוגשה לעיוני בדיון שהתקיים לפניי וכן בחומר הראיות בתיק העיקרי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות. סבורני, כי נסיבות המקרה מגלות עילת מעצר על פי כל אחת מהחלופות המנויות בהוראת סעיף 21(א)(1) ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן - החוק ).

9.

כך, קמה כנגד העורר עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1) לחוק משום שקיים חשש בעניינו, העולה מן הראיות כנגדו, כי ינסה לשבש הליכי משפט ולהשפיע על עדים. חשש זה אינו חשש בעלמא. כך למשל, כעולה מן העימות שנתקיים בינו לבין הנאשם 1 ביום 22.3.2009 אמר לו העורר, "אתה הרי יודע שאני הייתי ממשיך לשתוק... אם אתה היית שותק אנחנו כבר בבית היינו שתינו". בהמשך העימות הוסיף ואמר לנאשם 1 שיגיד בבית המשפט "שאתה לא ניסית להרוג אתה רק ניסית פשוט לתת מכות לו וזהו" [כך במקור]. בחקירתו מיום 21.3.2009 הודה כי אמר את הדברים, והסביר כי "פשוט דאגתי לחבר". לכך יש להוסיף את העובדה כי קטינים נוספים מעורבים בפרשה, וכי באם ישוחרר העורר הוא עלול לנסות להשפיע על עדותם ואף לתאם עדויות, כפי שעשה עם הנאשם 1.

10.

יתרה מכך, וביתר תוקף, קמה כנגד העורר עילת מעצר מכוח חלופה (ב) בסעיף 21(א)(1) לחוק, נוכח מסוכנותו, כפי שקבעהּ בית המשפט המחוזי. לענין זה הבחין בית המשפט בין הראיות להוכחת עבירת הקשר, עליהן לא היתה מחלוקת, לבין הראיות להוכחת עבירת ההריגה לגביהן ציין, כאמור, כי עוצמתן אינה גבוהה. בהקשר זה הודגש, כי גם אלמלא יוחסה לעורר עבירת ההריגה, די בראיות להוכחת עבירת הקשר כדי להעיד על המסוכנות הנשקפת ממנו. תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי, כי המעשים המיוחסים לעורר במסגרת קשירת הקשר המיוחס לו מבססים מסוכנות. מסוכנות זו גזר בית המשפט משניים: האחד , "מכלול המעשים, התיכנון, הארגון והמעורבות העמוקה" של העורר במעשים; השני , מהמניע הגזעני של מעשיו. בא כוחו של העורר הסכים, כאמור, על העובדות ועל קיומן של ראיות לכאורה לעבירת הקשר ולשיטתי, די בהן על מנת להקים עילה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

11.

אף תסקירי המבחן עומדים על המסוכנות הנלמדת מן העורר. אף שזו לא דורגה כמסוכנות גבוהה, אין היא מסוכנות רגילה, זאת בשל הפער עליו עמדתי לעיל אשר הודגש בשני התסקירים גם יחד, בין האופן בו תופס העורר את עצמו כאדם נורמטיבי, כפי שאף סביבתו רואה אותו, לבין מציאות חייו האמיתית, הכוללת "היגררות אחר חברה שולית" וחיים בסביבה עבריינית. פער תפיסתי זה מסוכן כשלעצמו, משום שיש בו כדי להסוות מסוכנות שאינה גלויה על פניה. ואף מכך מסקנתי, כי חלופת מעצר לא תוכל לאיין מסוכנות בעלת אופי כזה. בהקשר זה יודגש, כי מעשיו של העורר בוצעו רובם ככולם בחדרי חדרים, וספק אם מעצר בית מלא, עם פיקוח הדוק ככל שיהיה, יוכל למנוע הישנותם.

12.

באשר להיבט הגזעני שבמעשיו של העורר, אותו מבקש בא כוחו לקעקע, אין לי אלא להסכים עם אופן הצגת הדברים על ידי עו"ד מנחם. אכן, הדעת נותנת כי המניע הגזעני אינו המניע היחיד אשר הניע את העורר לבצע את המעשים המיוחסים לו. אולם מחומר הראיות עולה, כי היה זה מניע מרכזי. לעניין זה הפנה עו"ד אליגון לאמירות העורר בחקירותיו המעידות כי לא הגזענות, אלא שגיאתו בזיהוי המנוח כמי שפגע בחברו, היא שהובילה אותו לביצוע המיוחס לו. ולא היא. לענין זה, יש לדעתי לייחס חשיבות אף לאופן התבטאותו של העורר בחופשיות טרם החקירה. כך, בזכרון דברים שרשם החוקר פקד אלוני בעקבות תשאול העורר מיום 3.3.2009 אמר לו הלה כי "הוא לא מצטער על מותו של סאבר... מדובר בסה"כ בערבי, הערבים באופקים עושים מה שהם רוצים ואי אפשר להסתובב חופשי באופקים". אכן, בחקירות מאוחרות יותר השתנה הטון הגזעני של הדברים, אולם העורר נותר איתן בדעתו כי "אולי לא מגיע לסאבר [המנוח] להירצח ואישית לי הוא לא חסר כל כך" (חקירתו מיום 16.3.2009, בעמ' 6, שורה 159). עוד עלה מהחקירה, כי העורר החליט לפגוע דווקא במנוח, משום שהיה היחיד מבין הצעירים הערביים שהוסיף להגיע לעיר לאחר הקטטה, התנהגות שהעורר ראה בה משום התגרות (חקירתו מיום 12.3.2009, בעמ' 3, שורה 57). לענין טענתו של עו"ד אליגון בדבר הטעות בזיהוי כביכול, הרי שהעורר סיפר לחוקריו כי היה "כמעט בטוח" באשר לזהות הצעיר הערבי שדקר את חברו בקטטה, ואף פגש בו באופקים במועד מאוחר יותר, ולא היה זה המנוח (שם, שורות 67-60). נוכח דברים קשים אלו, לא נוכל להשתחרר מן התחושה, כי מוצאו של המנוח היה מניע מרכזי במעשיו של העורר, ואף הם מעידים על מסוכנותו, כפי שעמד עליה בית המשפט המחוזי.

13.

כאמור, די בכך על מנת לבסס עילת מעצר. חרף זאת, אתייחס בקצרה לטענותיו המפורטות של עו"ד אליגון הבאות למוטט את הראיות לכאורה לעבירת ההריגה בהדגישו את "קו השבר" בין הקשר המקורי, לבין התוצאה אליה הוביל. מבלי להכריע בדבר, ואף שגם אני כבית המשפט המחוזי, סבור כי עוצמת הראיות להוכחת עבירת ההריגה אינה גבוהה, מצאתי להטעים נקודות מספר. ראשית, לכל אורכו של הקשר, התעלם העורר במופגן מאישיותו המסוכנת והבעייתית של הנאשם 1, על אף שהיה ער היטב לסכנה שבהתחברות עמו, כל שכן בתכנון פשעים עמו. דברים אלו נלמדים מכך שראה בנאשם 1 "חמום מוח" (חקירתו מיום 16.3.2009, בעמ' 5, שורה 153); מכך שמצא לנכון להסביר, חזור והסבר, לנאשם 1 "שהתוכנית תתבצע עם ידיים ולא עם אלות ולא עם סכין או 'משור' או 'חרב'" (שם, שורה 125); מכך שהודה כי "חששתי שהוא [הנאשם 1] ישתמש ביותר מדי כוח כי אני יודע שהוא גדול ואני יודע שהוא מעורב בהרבה סכסוכים" (שם, שורה 147). מעל לכל, לדעתי, עומדת לרעת העורר בענין זה העובדה, כי חבריו הקטינים שנטלו חלק בקשר, ביקשו לפרוש ממנו משצפו מה עלול הנאשם 1 לעולל מתוך היכרותם השטחית עמו. כך, בפגישה בבית הקברות ביקש הקטין ר' לפרוש מן התכנית ולשאלת חוקריו הסביר העורר את הסיבה לכך: "אמרנו לו [לקטין ר'] הוחלט לצרף את [הנאשם 1] והוא אמר, מה אתה דפוק אני לא סומך עליו, הוא יכול להוציא סכין בלי שאף אחד יראה ולדקור ואין לי כוח לכאבי הראש האלה ואני לא מתכוון להסתבך בשום דבר עם [הנאשם 1]" (חקירתו מיום 21.3.2009, בעמ' 4, שורה 119). גם הקטין נ' ביקש לפרוש מן הקשר והסכים עם הקטין ר' בשל אותן נורות אזהרה (שם, בעמ' 5, שורה 122), אשר דומה כי העורר היה היחיד אשר לא שעה להן.

14.

לכך יש להוסיף את העובדה, כי בליל הרצח, נערכה שיחת טלפון בין העורר לנאשם 1. קיימת מחלוקת בין הצדדים באם היתה זו שיחה "לאישור" הרצח, אם לאו, אולם ברי כי באותה שיחה, העורר לא ניסה, לא במילים ובוודאי שלא במעשים, למנוע מהנאשם 1 לבצע את זממו, אף שהיה ער לאפשרות כי המנוח ימצא בסופו של מעשה את מותו, כפי שפורט לעיל. כך, כאשר הנאשם 1 ביקש מהעורר כי ייתן לו ללכת אל המנוח לבדו, אמר לו הלה - "לך", והסביר בחקירתו כי גם אם היה נותן לו תשובה שלילית, היה הנאשם 1 הולך בכל מקרה (חקירתו מיום 16.3.2009, בעמ' 6, שורות 196-194 ו-270-269). זאת על אף שידע, כפי שעלה מאותה חקירה, כי אם היה אומר לנאשם 1 שלא ללכת יכול להיות שהלה היה מקשיב לו (שם, בעמ' 7, שורות 207-202).

15.

עינינו הרואות, מסוכנות קיימת בעניינו של העורר והיא נלמדת היטב מהתשתית הראייתית הלכאורית כנגדו. זו פורשת תמונה שונה במעט מזו שצייר עו"ד אליגון, ממנה עולה כי העורר רקם תכנית הרת אסון, קָשַר לשם ביצועה קֶשֶר עם חבריו, והוביל את ביצוע פעולות ההכנה לקידום הקשר תוך התעלמות חמורה מהסימנים הזרוּעים לאורך כל מערכת יחסיו על הנאשם 1, אשר העידו על הפורענות העלולה להתרגש כתוצאה ממעשיו, בהם הכנת כלי תקיפה ומסכות ועריכת תצפיות ומעקבים, ואשר אכן לבשו בסופו של יום לבוש מעשי טראגי, שלא היה בלתי צפוי בנסיבות המקרה.

16.

נוכח דברים אלו, הערר נדחה. העורר יוותר במעצר עד לתום ההליכים נגדו.