בש"פ 4441/05 ל.ע ואדי לעבודות עפר בע"מ נ. מדינת ישראל

1.בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בעניין פסלות שופט. ההחלטה נשוא הערעור, במסגרתה סרבה השופטת לפסול עצמה בעקבות דין ודברים שהתנהל בינה לבין הצדדים, ניתנה ביום 18.4.05 במעמד הצדדים. לפיכך תקופת הערעור, ביחד עם פגרת פסח, נמשכה עד ליום 1.5.05, ואילו הבקשה הוגשה ביום 8.5.05.

2.המבקשים טוענים כי בישיבה האמורה מיום 18.4.05 לא היו מיוצגים, ולא ידעו כי באפשרותם להגיש ערעור על החלטת השופטת שלא לפסול עצמה. המבקשים פנו לבא כוחם הנוכחי רק ביום 7.5.05, ולפיכך הערעור יחד עם בקשת הארכת המועד הוגשו ביום ה-8.5.05. המבקשים טוענים כי קיים חשש אמיתי למשוא פנים בהמשך ניהול ההליך על ידי אותה שופטת, ולפיכך יש להיענות לבקשה.

3.המשיבה טוענת כי אין בנימוקים המועלים על ידי המבקשים כדי להצדיק את הארכת המועד. המבקשים יכולים היו לברר את זכויותיהם במועד ולא להגיע למצב זה. העובדה כי לא עשו כן, מלמדת, לפחות לכאורה, כי ההגשה באיחור מקורה ברשלנות או חוסר עירנות. בנוסף, בטענה כי המבקשים לא היו מיוצגים בבית המשפט קמא אין ממש, שכן במשך כל ההליך, פרט לישיבה הנזכרת, היו הם מיוצגים. העובדה כי עורך דינם לא הגיע לישיבה זו אינה מלמדת על העדר ייצוג. העובדה כי עורך דינם של המבקשים נעדר מן הדיון אינה צריכה לפעול לטובתם. עוד נטען כי הבקשה הוגשה יומיים לפני המועד הקבוע בבית המשפט קמא לטיעונים לעונש, דבר המעורר תהיות לגבי צדקת נימוקי המבקשים, ומעלה חשש לסחבת יזומה. מעבר לזאת, סיכויי ההליך קלושים, באשר אף המבקשים עצמם הביעו אמונם בשופטת עת בחרו, ביום 10.5.05, לאחד כתב אישום נוסף שאמור היה לידון בפני שופט אחר להליך הנדון כאן, על מנת שיידון בפני אותה שופטת. כמו כן, התבטאות מעליבה כשלעצמה של שופט, במידה ואכן הייתה, אינה מהווה משוא פנים. לבסוף, המבקשים לא צרפו תצהיר לבקשתם, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

4.בתגובה לתשובה טוענים המבקשים כי איחוד הדיונים בפני אותה שופטת נעשה על מנת לשרת את המבקשים נאמנה, במקום בו מדובר על אותה תשתית עובדתית. כן נטען כי הוגשו ביחד עם הודעת הערעור, תצהירים הנוגעים לשאלות שבמחלוקת, אותם המשיבה לא הכחישה. לבסוף נטען כי סיכויי הערעור טובים.

5.לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. בהליך מעין זה אין אמנם חובה להביא "טעם מיוחד", אולם טעם לאיחור נדרש גם נדרש. בהקשר זה לא מצאתי טעם כאמור בנסיבות המקרה. אכן נטען כי המבקשים לא היו מיוצגים, אולם הוברר כי היעדר הייצוג היה רק בישיבה זו שבהליך. כך או כך, היעדר ייצוג הינו נסיבה רלוונטית בבקשות מעין אלו שבפני, אולם בוודאי שאין הוא נסיבה מכריעה. יש ליתן משקל, בין היתר, לסוג ההליך, ושעה שמדובר בערעור פסלות שופט – המטיל ספק בעצם הכשירות לשבת בדין – שומה להגישו במועד המיוחד שנקבע לכך בדין. כך לא נעשה במקרה זה. על כך יוסף, כי טענות המבקשים לעניין האיחור – להבדיל מהמחלוקת לגופה – לא נתמכו בתצהיר. לבסוף, ההתבטאות הנטענת על-ידי כב' השופטת מעוררת אי נוחות מובנת, אולם מכאן ועד פסילתה ארוכה הדרך, בייחוד שעה שהמבקשים עצמם ביקשו לצרף אישום נוסף בפניה. התוצאה היא, אפוא, כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות.