בש"פ 4455/06 אחמד ארשיד נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותקיפה בנסיבות מחמירות. העורר, כך לפי כתב האישום, אחז בצווארה של אשתו, וחבט בה באזור הראש, הפנים וחלקים אחרים בגוף. הוא אף הטיח את ראשה ברצפה. כעבור מספר שעות, שב והכה בה באמצעות מכות אגרוף וסטירות. כשביקשה לצאת את הבית – נשך אותה בלחייה. לפי כתב האישום, גם לפני מועד האירוע המתואר תקף העורר את אשתו בהזדמנויות שונות – לרבות כאשר היתה בהריון.

בית משפט השלום, ובית המשפט המחוזי שדן בערר, הורו על מעצרו של העורר עד לתום הליכי המשפט נגדו. מכאן הערר. לדעת העורר, ניתן להפיג את מסוכנותו – מסוכנות כלפי המתלוננת – באמצעות השמתו בחלופת מעצר מרחוקת ממקום מגוריה. העורר עומד גם על נסיבותיו האישיות.

אין עילה להתערב בשיקול דעתן של הערכאות הקודמות, שבחנו את הטענות בדבר חלופת המעצר, ואולם בנסיבות המקרה, לא מצאו כי היא נותנת מענה מספק למסוכנותו של העורר. נשוב ונדגיש, כי מדובר במקרה זה בעבירות חוזרות ונשנות כלפי בת-זוגו של העורר – עבירות הנגועות באלימות קשה. בית משפט השלום הדגיש, בין השאר, את "החשיבה המעוותת" של העורר, הסבור – כל עולה מדבריו-שלו בחקירתו – שמותר לו להכות את אשתו אך משום שהיא אשתו. "הריחוק בין המשיב לבין המתלוננת, ע"י חלופת מעצר, לא יביא לשינוי בדפוסי ההתנהגות ובקו החשיבה המזעזע, שהפגין המשיב בחקירתו, והחשש שמא יגיע אל המתלוננת לפגוע בה, תוך הפרת תנאי השחרור, ממשי הוא" – כך דברי בית משפט השלום. בדברים אלה לא מצאתי עילה להתערב.

לפיכך, הערר נדחה.