בש"פ 4459/15מדינת ישראל נ. דני אוחנה

1.

בקשה להארכת מעצר שנייה מעבר לתשעה חודשים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בעשרים יום החל מיום 29.6.2015 או עד למתן פסק דין בת"פ 49187-12-11 בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

כתב האישום

2.

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); מגע עם סוכן חוץ, עבירה לפי סעיף 114 לחוק העונשין; איסור פעולה ברכוש למטרות טרור, עבירה לפי סעיף 8 לחוק איסור מימון טרור, התשס"ה-2005; ומתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, עבירה לפי תקנה 85(ג) לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945.

3.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 20.10.2010, קשר המשיב קשר עם אסיר בטחוני בשם מורד אבו רוכב (להלן: אבו רוכב ) שריצה באותו המועד מאסר, בין היתר, בשל חברותו ופעילותו בארגון חמאס. במסגרת הקשר סוכם כי המשיב יחדיר לבית הסוהר "קציעות" טלפונים ניידים (להלן: " המכשירים "), לאסירים ביטחוניים, תמורת תשלום של 10,000 ש"ח לכל מכשיר. לפי התכנון אמור היה המשיב להחדיר את המכשירים "מוסלקים" בתוך שקי קמח או בתוך מוצרי קנטינה המובאים לכלא "קציעות".

ביום 28.11.2010 יצא המשיב לחופשה מבית הסוהר, ובתיווכו של אבו רוכב, פגש במהלכה אדם המכונה "איסמעיל", אשר מסר לו 80,000 דולר, 93 טלפונים ניידים וכן, אביזרים שונים עבור המכשירים דוגמת כרטיסי " SIM ", אוזניות ומטענים לטלפונים ניידים. במהלך החופשות הבאות של המשיב הוא תכנן את אופן הכנסת המכשירים לבית הסוהר. בשל התעכבות המשיב בהחדרת הטלפונים הוא החזיר לבקשת אבו רוכב, 54,000 דולר לאדם בשם טוויל. זמן קצר לאחר מכן טוויל נעצר והעברת הכסף לגורמי החמאס, סוכלה.

ההליכים עד כה

4.

מאחר והמשיב היה אסיר במועד הגשת כתב האישום, אשר ריצה עונש של כארבע שנים, לא הוגשה בקשה להורות על מעצרו במעמד הגשת כתב האישום. ביום 18.9.2014, יום אחד לפני שחרורו של המשיב ממאסר, ביקשה המבקשת להאריך את מעצרו עד תום ההליכים.

5.

ביום 19.9.2014 התקיים דיון בבקשת המעצר בו ייצג המשיב את עצמו וביקש להשתחרר לחלופת מעצר. בית המשפט דחה את החלטתו ליום 22.9.2014 וביום זה הורה על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו של המשיב. ביום 21.10.2014 הוגש תסקיר מעצר בעניינו של המשיב במסגרתו העריך שירות המבחן כי קיים סיכון משמעותי להפרת תנאי השחרור מצידו של המשיב, והמליץ שלא לשחררו לחלופה המוצעת. בדיון שהתקיים ביום 12.11.2014 הורה בית המשפט על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. ביום 16.6.2015 האריך בית משפט זה, בהסכמת הצדדים, את מעצרו של המשיב עד ליום 29.6.2015.

6.

הדיונים בתיק העיקרי, החלו ביום 12.1.2012, אז נדחה הדיון להקראת כתב האישום. מיום 26.3.2013 ועד ליום 15.7.2012 נדחה הדיון מספר פעמים בשל בקשות של המשיב ובאי כוחו, בעניין הסדרת ייצוג ומעבר על חומרי החקירה. בדיון שהתקיים ביום 18.3.2014 הסתיימה פרשת התביעה וביום 22.9.2014 הסתיימה פרשת ההגנה. ביום 27.5.2015 הגישה המבקשת הודעה לבית המשפט, לפיה הסיכומים האחרונים הוגשו בחודש פברואר, והפנתה את תשומת לב בית המשפט למשך מעצרו של המשיב. בית המשפט קבע כי שמיעת הכרעת הדין תתקיים ביום 25.6.2015. ביום 22.6.2015 הודיע בית המשפט כי הכרעת הדין תינתן ביום 6.7.2015 עקב שילוב של טעות ניהולית של השופט, עומס עבודה ונסיבות רפואיות.

הבקשה

7.

המבקשת מציינת כי ניהול התיק הסתיים והכרעת הדין צפויה להינתן כשבועיים ומחצה לאחר חלוף תשעה חודשי מעצר של המשיב. המבקשת עומדת על הארכת מעצר בעשרים ימים נוספים, בשל חששה שמתן הכרעת הדין יתעכב בשנית, והיא לא תוכל לעמוד בסד הזמנים הקצר להגשת בקשת נוספת להארכת מעצר. לטענת המבקשת, מדובר בהארכת מעצר שנייה, כאשר ההליכים התמשכו זמן רב בשל התנהלות באי כוחו של המשיב, אשר הצהירו במהלך הדיונים בתיק העיקרי שמדובר באסיר ולכן אין צורך בקביעת מועדי הוכחות מוקדמים. עוד מוסיפה המבקשת, כי הארכת המעצר הראשונה הייתה הארכה של עשרה ימים בלבד ובהארכה זו מתבקשים עשרים ימים נוספים בלבד. המשיבה סבורה כי מסוכנותו של המשיב ברורה מעובדות כתב האישום וישנה חזקה סטטוטורית בשל היותו מואשם בעבירות הפוגעות בביטחון המדינה. המבקשת מציינת כי העבירות המיוחסות למשיב בוצעו כאשר הוא היה אסיר ובזמני חופשתו מבית הסוהר. לדידה של המבקשת, עובדה זו אף מעצימה את מסוכנותו של המשיב ומעלה חשש מפני שיבוש הליכי משפט, כפי שצוין גם בתסקיר שירות המבחן.

8.

בדיון לפניי חזרה המבקשת על כך שמועד הכרעת הדין קרוב מאוד ועתיד להתקיים ביום 6.7.2015 ועל כן הבקשה להארכת המעצר היא לעשרים ימים נוספים בלבד. בנוסף, המבקשת סמכה ידיה על תסקיר שירות המבחן, מיום 21.10.2014, אשר סבר כי ישנו חשש משמעותי להפרת תנאי המעצר במידה וישוחרר המשיב לחלופת מעצר. באת כוחו של המשיב טענה שיש לשחררו לחלופת מעצר בשל האיחור הניכר, לשיטתה, במתן פסק הדין. כמו כן, באת כוחו של המשיב חזרה והציעה את חלופת המעצר בבית אחיו של המשיב, למרות ששירות המבחן לא נתן את המלצתו לחלופה זו. היא נימקה זאת בכך שאחיו של המשיב שהוצע כמפקח, היה מקובל על שירות המבחן והוסיפה כי המשיב מסכים לתנאים מגבילים נוספים. לבסוף, טענה באת כוח המשיב כי אין שום ערובה לכך שהמשפט אכן יסתיים בתאריך הקבוע להכרעת הדין, וכי המשיב נמצא כבר 10 חודשים במעצר בעוד עונש המאסר הצפוי לו, לדידה, עשוי להיות קצר יותר מתקופת מעצרו.

דיון והכרעה

9.

ככלל, בהליך לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, על בית המשפט לאזן בין הזכות לחירות העומדת למשיב והנתמכת בחזקת החפות, לבין האינטרס של שמירה על בטחון הציבור וההגנה על הליך שיפוטי תקין. בין יתר השיקולים שיש לשקול במסגרת הבקשה להארכת מעצר, ניתן למנות את: חלוף הזמן מאז הושם המשיב במעצר; קצב התנהלות הדיונים; החשש מפני שיבוש הליכי משפט; חומרת העבירות המיוחסות למשיב ונסיבותיהן; ומידת המסוכנות הנשקפת הימנו (ראו למשל: בש"פ 7876/12 מדינת ישראל נ' בראנס , פסקה 14 (29.11.2012)).

10.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש מקום להאריך את מעצרו של המשיב בעשרה ימים נוספים בלבד. במהלך פרק זמן זה צפוי להסתיים ההליך בעניינו ואיני סבור כי יש מקום לשחררו ממעצר בסמיכות כה רבה למועד הקבוע למתן הכרעת דינו שהינו יום 6.7.2015.

11.

סוף דבר, מעצרו של המשיב יוארך בעשרה ימים החל מהיום.