בש"פ 4464/06 יבגני פרסייזן נ. מדינת ישראל

1.כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפה סתם, תקיפת בן זוג הגורמת חבלה של ממש, איומים והחזקת סכין למטרה לא כשרה. העבירות בוצעו כלפי אשתו של העורר. לפי כתב האישום, העורר תקף את המתלוננת במספר הזדמנויות. הוא הכה בה באגרופים, בעט בה ומשך בשערותיה. כמו-כן הוא איים לרצוח אותה. באחד המקרים, כך לפי כתב האישום, הוא הצמיד סכין לגרונה ואיים להרגה, ובהמשך דחף אותה והכה בה תוך שהוא גורם לה חבלה של ממש. במקרה אחר שאל אותה אם רכשה עבורו וודקה, ומשהשיבה בשלילה – דחף אותה והיא נפלה על כיסא. המתלוננת נמלטה מן הבית. כעבור מספר ימים הגיע העורר למקום עבודתה, ניגש לחברתה ואמר לה שהביא למתלוננת זר פרחים; אז פתח סכין מתקפלת והכריז: "הנה יש לי סכין". בהזדמנות אחרת – מוסיף כתב האישום ומתאר – הכה העורר את המתלוננת באגרוף וגרם לה לפצע-זב-דם בשפה.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד לתום ההליכים כנגדו. העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. הדיון התמקד אפוא בשאלה האם ראוי להורות על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית משפט השלום השיב לשאלה זו בחיוב. זאת, בעיקר, לאור עמדת שירות המבחן, שסבר כי העורר – שחולה במחלה קשה – מתאים לחלופת מעצר במסגרת מעון הגמילה מאלכוהול בבית החולים רמב"ם (אשפוזית). בית המשפט הורה כי העורר ישהה באשפוזית בתנאים של מעצר בית מלא, ובתום הטיפול יועבר, בשיטת "דלת אל דלת", לקהילה טיפולית סגורה. בית המשפט הוסיף והורה על הפקדת התחייבות עצמית בסך 5,000 ש"ח ועל איסור יצירת קשר עם המתלוננת.

2.המדינה הגישה ערר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הורה על קבלת תסקיר משלים, ולאחר ששקל את הכתוב בו, ואת טענות הצדדים – קיבל את הערר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים כנגדו. בית המשפט עמד על מסוכנותו הגבוהה ביותר של העורר, כפי שהיא משתקפת מן המעשים המיוחסים לו. בית המשפט הוסיף וציין כי קיים חשש כבד שאם ייכשל טיפול הגמילה של העורר – ישוב הוא ויסכן של המתלוננת. בית המשפט הדגיש כי אין אפשרות מעשית למנוע את יציאתו של העורר מן האשפוזית.

על החלטה זו מלין העורר היום. לדבריו, כל בעיותיו נובעות מהתמכרותו לאלכוהול, וטיפול בסוגיה זו יפיג את מסוכנותו. עוד הוא מציין את בעיותיו הבריאותיות ואת נסיבותיו האישיות. הוא עומד על האפשרות לדווח על עזיבתו את האשפוזית – אם אכן יעזוב אותה – למשטרה או לכל גורם אחר.

3.אינני רואה עילה להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. ברי כי מסוכנותו של העורר כלפי אשתו רבה ביותר. בין היתר, הוא איים לרוצחה נפש, תוך שהוא מצמיד סכין לגרונה. קשה לתאר קרבה רבה יותר למימוש האיום, ומכאן, הצורך הברור להגן על האשה. גם שירות המבחן, ובית משפט השלום, עמדו על ההכרח להותיר את העורר במסגרת, שאם לא כן – כך לפי תסקיר שירות המבחן – "הסבירות שהתנהגותו כפי שבאה לידי ביטוי בכתב האישום תשנה, הינה גבוהה". מסתבר, כי בנסיבות המקרה לא ניתן להפיג את החשש שמא ישוב העורר וירע לאשתו, באמצעות חלופת המעצר שהוצעה. במכתב ששיגר מעון הגמילה נכתב, שאין לאיש מעובדיו אפשרות לעכב מטופל החפץ לעזוב על דעת עצמו. לאור כל האמור, אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי, להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים בעניינו.

ראוי, כי נושא מחלתו של העורר, והטיפול בה, ייבחנו על-ידי הרשויות.

לאור כל האמור, הערר נדחה.