בש"פ 4482/10 איהב אבו חמדה נ. מדינת ישראל

לפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת בתיק מ"ת 2553/09 מיום 6.6.2010 (כב' סגן-הנשיא ת' כתילי), לפיה העורר ישהה בתנאי מעצר מלאים עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

כנגד העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום, המייחס לו עבירות של יבוא סם מסוכן לפי סעיפים 13 + 19א לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים ); החזקת סם שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א) + (ג) רישא לפקודת הסמים; קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של הסתייעות ברכב לשם ביצוע פשע לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה (נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ).

לפי הנטען בכתב האישום, העורר, ביחד עם שניים אחרים, קשרו קשר, לפיו ייבאו סם מסוכן מסוג הרואין מלבנון לישראל. ביום 19.11.2009 עובר לשעה 17:00 הגיע העורר אל סמוך לגדר הגבול המפרידה בין ישראל ללבנון באזור מטולה, כשבאותו זמן המתינו שני הנאשמים האחרים ברכב סמוך למטולה ובאזור קריית שמונה על-מנת לאסוף אותו לאחר שקיבל את הסמים לידיו. בסמוך לשעה 17:00, נזרקו לעבר העורר 29 חבילות שהכילו סם מסוג הרואין במשקל כל כ- 14.5 ק"ג אותם אסף לתוך תיק. העורר החל מתרחק מגדר הגבול, כשהסמים איתו וצעד לעבר מטולה. בהגיעו אל סמוך לגדר המקיפה את מטולה, החל חופר בור מתחת לגדר עד שנעצר על-ידי כוחות המשטרה, כשהסמים ברשותו.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בית-המשפט המחוזי (כב' סגן-הנשיא ת' כתילי) הורה, ביום 6.12.2009, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, זאת לאחר שהוסכם על קיומה של תשתית ראייתית ועילת מעצר. כמו-כן, אפשר בית-המשפט המחוזי לפסיכולוגית, הגב' אירית כהן, לבקר את העורר במהלך מעצרו לצורך הכנת חוות דעת בעניינו, תוך שמירת זכותו של בא-כוח העורר להגיש בקשה לעיון חוזר בבוא העת.

או-אז, הגיש בא-כוח העורר לבית-המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטתו ושינוי בתנאי מעצרו של העורר.

בהתאם לחוות הדעת הפסיכולוגית בעניינו של העורר, המציינת כי הוא הינו על סף הפיגור תוך שהומלץ על מעקב פסיכיאטרי וכי בתנאי המעצר בכלא עלול העורר להיות מנוצל על-ידי אחרים באופנים שונים, עתר בא-כוח העורר לשחרר את העורר לחלופת מעצר באגף הנעול בנווה מנשה.

ביום 6.6.2010 דחה בית-המשפט המחוזי (כב' סגן-הנשיא ת' כתילי) את הבקשה לעיון חוזר, בקובעו, כי אין הצדקה להורות על שחרור העורר לחלופת המעצר המבוקשת בהתחשב במכלול נסיבות התיק וחומרת העבירות המיוחסות לו. עם זאת, הורה בית-המשפט על העברת חוות הדעת הפסיכולוגית לעיונם של גורמי שירות בתי הסוהר המפקחים על העורר וציין, כי עליהם להתחשב בדברים ובמאפיינים שפורטו בחוות הדעת. עוד קבע בית-המשפט, כי ככל שגורמי שירות בתי הסוהר יהיו סבורים, כי אין ביכולתם להמשיך ולפקח על העורר, שאז נדרשים הם להגיש בקשה מסודרת בה יעתרו להפניית העורר לגורם מטפל אחר.

מכאן הערר שלפני, בגדרו חוזר העורר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

בא-כוח העורר טוען, כי בהתאם לחוות הדעת הפסיכולוגית, העורר הינו אדם שלכל הפחות יש חשד שהינו מפגר. "נווה מנשה" הינו מוסד מוכר, המיועד בדיוק לאנשים דוגמת העורר הן מבחינת מהותו והן בהיותו מוסד הערוך לטפל ולשמור על אנשים בסטטוס של העורר. לפיכך, טוען בא-כוח העורר, שגה בית-המשפט המחוזי שעה שלא הסכים לבחון חלופת מעצר שיש בה כדי להעניק מזור לעורר וביטחון לציבור כאחד.

מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, מדובר בחוות דעת פרטית, שאין כל מקום לקבלה, במיוחד לאחר שהוצע לבא-כוח העורר להפנות את העורר לוועדת אבחון, אולם בא-כוח העורר התנגד לכך. עוד טוענת באת-כוח המשיבה, כי חוות הדעת ניתנה לפני זמן רב, בחודש ינואר 2010 ואין היום להסתמך עליה. יתרה מכך, ככל שקיימת נטייה אובדנית, כפי שצוין בחוות הדעת, הרי בשירות בתי הסוהר קיים מב"ן שניתן להפנות את העורר אליו ואף קיימת אפשרות להחזיק את העורר באגף סגור אליו יופנה על-ידי גורמי מב"ן, כאשר אין כל צורך להמשיך באבחונים נוספים.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בהודעת הערר ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

כבר הוסכם, כי קיימת תשתית ראייתית ועילת מעצר כנגד העורר והמחלוקת שנותרה נוגעת לחלופת המעצר.

בענייננו, העורר צירף חוות דעת פרטית של הפסיכולוגית אירית כהן, אולם סירב לפנות לוועדת אבחון מטעם המדינה של שירות בתי הסוהר.

ער אני לדברים שצוינו בחוות הדעת הפסיכולוגית, אשר ממנה עולה, בין היתר, כי יש לשים לב לסכנה אובדנית. עוד צוין בחוות הדעת, כי בתנאי מעצר בכלא עלול העורר להיות מנוצל על-ידי אחרים באופנים שונים ולכן יש להתריע על סכנה כזו בפני שלטונות הכלא בו הוא מוחזק. עם זאת, אני סבור, כי אין מקום לשלול את האפשרות להשאירו בתוך שירות בתי הסוהר, כאשר גורמי שירות בתי הסוהר יטפלו בו כמו בכל עצור הנמצא במצבו. יתרה מכך, בשירות בתי הסוהר קיים מב"ן שניתן להפנות אליו את העורר ואף קיימת אפשרות להעבירו לאגף סגור אליו יופנה על-ידי גורמי מב"ן. רק אם ימצאו גורמי שירות בתי הסוהר, כי אין ביכולתם לטפל בעורר, הרי שהם יעבירו את הטיפול לגורם אחר.

העבירות המיוחסות לעורר חמורות ביותר על-פי טיבן ובנסיבותיהן. העורר פעל בצוותא לייבא כמות עצומה של 15 ק"ג סם מסוכן מסוג הרואין מלבנון לישראל ואף הוציא את תכניתו לפועל.

שוכנעתי, כי בנסיבות העניין ולאור חומרת העבירות המיוחסות לעורר ונוכח מסוכנותו, אין כל מקום להורות על שחרורו לחלופת המעצר המבוקשת ב"נווה מנשה".

העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המתנהלים נגדו, כאשר גורמי שירות בתי הסוהר יטפלו בו, כאמור, כמו בכל עצור הנמצא במצבו לרבות הפנייתו למב"ן.

על יסוד האמור לעיל, הערר נדחה.