בש"פ 4486/03 בסאם ווהאבי נ. מדינת ישראל

העוררים בארבעת העררים שלפניי מואשמים יחדיו לפני בית-המשפט המחוזי בשורה של עבירות חמורות, שלפי הנטען בוצעו על-ידם בהיותם שוטרים במג"ב, כלפי תושבים מקומיים בעיר חברון. בכלל העבירות המיוחסות להם: חטיפה לשם חבלה, הריגה, חבלה בכוונה מחמירה, שימוש לרעה בכוח המשרה, שיבוש מהלכי משפט ובידוי ראיה. לבקשת המאשימה הורה בית-המשפט המחוזי על מעצרם של ארבעת העוררים עד לתום בירור משפטם. מכאן העררים שלפניי.

2.עיקרי העובדות אינם במחלוקת: לאחר תקופת שירות ארוכה יחסית באזור חברון עמדה הפלוגה, שעימה נמנו ארבעת העוררים, לעבור לאיזור תרקומיה. ביום 30.12.02, שככל הנראה נועד להיות יומה האחרון של הפלוגה באזור חברון, יצאו ארבעת העוררים בג'יפ שהיה נהוג בידי העורר באסם ווהבי, לרחובות חברון; זאת לאחר שנדברו ביניהם להתנכל לעוברי אורח ערבים ולהכות אותם. הג'יפ בו השתמשו שימש כרכב מנהלתי. על העורר באסם (נהג הג'יפ) ועל העורר דניס אלחזוב הוטלו, בצוהרי היום וכן לקראת ערב, משימות של חלוקת אוכל לשוטרי הפלוגה הפזורים בשטח. העוררים שחר בוטביקה וינאי לאלזה הצטרפו אל שני הראשונים. במהלך המסע הראשון, שהתקיים כאמור בצהריים, התנכלו העוררים למספר עוברי אורח צעירים, שנצטוו על-ידם לעלות לג'יפ. כל אחד מאלה הובל על-ידם למקום מרוחק, שם הוכה ובמקרה של אחד המתלוננים גם נשדד כסף מארנקו. במהלכו של אותו מסע, ובשיטה שתוארה לעיל, נכפה עובר אורח צעיר לעלות לג'יפ, אלא שלאחר נסיעה של כמה עשרות מטרים פתחו העוררים שחר וינאי, אשר ישבו מאחור, את הדלתות האחוריות של הג'יפ והורו לקורבנם לרדת לכביש בעוד הג'יפ ממשיך בנסיעתו. הלה קפץ מן הג'יפ, נחבל ברגליו ולבסוף קם ועזב את המקום בצליעה. במסעם השני, שנועד במקורו לשמש לחלוקת ארוחת ערב, העלו העוררים לג'יפ את המנוח, עמראן אבו-חמדייה, צעיר כבן 17. בהיות הג'יפ בנסיעה במהירות של כ-70 קילומטרים לשעה ציוו שחר וינאי על המנוח לקפוץ מהג'יפ מבעד לפתח האחורי. המנוח ניסה להתנגד ונאחז ברצועות גג הג'יפ, בניסיון למנוע את הוצאתו אל מחוץ לרכב; אך שחר וינאי דחפו אותו בכוח אל מחוץ לג'יפ. המנוח נפל על הכביש וראשו נחבט בחוזקה בקרקע. למראה נפילתו קרא שחר "הוא מת, הוא מת"; והעוררים נסעו מן המקום לבסיסם. אין מחלוקת שכתוצאה מן החבטה שספג בזמן הפלתו מן הרכב, במהלך הנסיעה, נגרם מותו של המנוח. עוד מיוחס לעוררים כי במהלך שתי הנסיעות ברחובות חברון השליכו רימוני גז ורימון הלם לעבר הולכי רגל, כלי רכב ולעבר חנות. בסופו של יום תיאמו העוררים את הגירסה שימסרו, במטרה להכשיל את הליך החקיקה הצפוי. הם סיכמו כי באסם ודניס ימסרו גירסה שקרית, שלפיה רק שניהם נסעו בג'יפ במטרה לחלק אוכל לעמדות השונות, וכן יכחישו כל קשר למותו של המנוח. בנוסף, ועל-פי מה שתואם בין העוררים, ניגש באסם אל חדר המבצעים בבסיס ורשם בתעודת המסע של ג'יפ אחר רישום כוזב, שלפיו השתמש בג'יפ זה לצורך חלוקת האוכל באותו ערב. במקביל ביצע רישומים כוזבים בתעודת המסע של הג'יפ שבו השתמשו העוררים למעשה, במטרה להעלים את העובדה שנעשה שימוש בג'יפ זה במהלך אותו הערב.

3.מעורבותם של העוררים במעשים המבישים שתוארו נחשפה רק בחלוף כארבעה חודשים. תחילה התנהלה חקירה סמויה, עד שביום 17.4.03 - בעקבות התוודותו לפני מפקדו - התייצב באסם במשטרה ומסר אימרה שבה תיאר את קורות אותו היום. בעקבות גביית אימרה זו נעצרו לחקירה גם העוררים האחרים. במהלך מעצרם לצורכי חקירה ביצעו העוררים שחר וינאי פעולות שיש בהן משום ניסיון לשבש את החקירה ולהדיח עדים.

בקשת המאשימה לעצור את ארבעת העוררים עד לסיום משפטם נסמכה, בעיקר, על הטענה כי המעשים שבוצעו על-ידם, בתעוזה, באכזריות ותוך שימוש בנשק, מקימים עליהם חזקת מסוכנות המצדיקה ואף מחייבת מעצר. בדיון לפני בית-המשפט המחוזי, העוררים שחר וינאי לא חלקו כי בידי המאשימה מצויות ראיות לכאורה לביסוס האשמות המיוחסות להם. באסם ודניס לא חלקו על עצם הימצאותם בזירת המעשים, אך טענו כי לא השתתפו בפועל בביצועם. בין היתר חלקו, וזאת במיוחד, על הטענה כי הייתה להם מעורבות כלשהי בהשלכתו מן הג'יפ הנוסע של המנוח, שבגינה יוחסה לכל ארבעת העוררים עבירת הריגה.

4.השופטת המלומדת קבעה שכנגד כל ארבעת העוררים מצויות ראיות לכאורה לביסוס האישומים. אשר לעילת המעצר, קיבלה השופטת את טענת המאשימה, כי המעשים המיוחסים לעוררים אכן מקימים חזקת מסוכנות. עם זאת סברה כי הרחקתם של העוררים ממדיהם, מנשקם ומכלי הרכב המשטרתי, שבו עשו שימוש בזמן ביצוע העבירות, תפחית את רמת מסוכנותם באופן שניתן יהיה למנוע אותה באמצעים חלופיים, ובהם מעצר בית מבוקר. את החלטתה לעצור את ארבעת העוררים כבקשת המאשימה ביססה השופטת על קיום חשש ממשי לשיבוש מהלכי המשפט. ביחס לעוררים שחר וינאי נקבע בהחלטה, כי במעשים שעשו עוררים אלה לאחר מעצרם, במטרה להשפיע על עדים ולשבש את מהלכי החקירה, יש משום הוכחה כי אין ליתן בהם אמון. אך גם ביחס לעוררים באסם ודניס סברה השופטת שמתקיים חשש לשיבוש מהלכי המשפט ולהדחת עדים. בהקשר זה ציינה את הגירסה השקרית שארבעת העוררים תיאמו ביניהם בשובם לבסיס במוצאי יום האירועים; וכן את מעשה בידוי הראיה שביצע באסם באותו הערב. כן ציינה כי חלק מעדי התביעה הם חבריהם לפלוגה של העוררים; כי מחומר הראיות עלה כי חלק מחבריהם לפלוגה של העוררים ידעו על פרשת מעלליהם ולא הסגירו אותם; וכן כי הוברר שגם שוטרים אחרים מן הפלוגה ביצעו בהזדמנויות כאלה ואחרות מעשי התעללות בערבים מקומיים, כשהם חוסים בצל השתיקה של חבריהם.

5.סניגוריהם של שחר ושל ינאי מיקדו את ערריהם בטענה, כי חרף חומרתם המופלגת של המעשים שיוחסו לשולחיהם, היה על בית-המשפט המחוזי לשקול אפשרות של שחרור בתנאי חלופה, שלשם בדיקתה ראוי היה לו להורות על הגשת תסקיר מעצר. ביחס למניעיהם של העוררים הללו לפגוע בעוברי אורח תמימים, להתעלל בהם, להכותם ולגרום באכזריות רבה למותו של אחד מהם, טענו הסניגורים כי יש לייחס את מעשי העוררים לדחפי זעם ונקמנות שהתפתחו אצלם על רקע שירותם הממושך והקשה באזור חברון, שבמהלכו גם ספגה הפלוגה אבדות לא קלות. לטענת הסניגורים, המדובר בחיילים צעירים שבנסיבות שאליהן הוטלו במהלך שירותם התקשו להתעלות על עצמם ולשמור על צלם האנוש שבהם. על כל פנים, אין המדובר בעבריינים הפועלים ממניע לאומני או גזעני. לכן יש מקום להניח שהפיקו את לקחם ואין חשש שאם ישוחררו ישובו לפגוע בערבים או ינסו לשבש את מהלכי המשפט.

טענות דומות היו גם בפי סניגורו של באסם. עוד נטען, כי לנוכח היותו הראשון מבין העוררים שמסר הודיה בחקירה, אין יסוד לחשוש כי באסם ינסה לשבש את מהלכי המשפט. ובנוסף, כי מכל מקום באסם לא היה שותף לביצוע המעשה שהסתיים בגרימת מותו של המנוח. על-פי הטענה, באסם אכן ידע שבכוונת חבריו, שחר וינאי, להכות עוברי אורח ערבים ולהתעלל בהם, אך כלל לא עלה בדעתו שהם יהדפו את המנוח אל מחוץ לרכב בהיותו בנסיעה מהירה.

סניגורו של העורר דניס ציין כי מכתב האישום לא נובע שעורר זה נטל חלק ממשי באיזו מן הפעולות האלימות. חלקו הסתכם בנוכחות גרידא וכן בצילום כמה מן האירועים, על-פי דרישתם של שחר וינאי ובמצלמה שהעמידו הללו לרשותו. להערכת סניגורו של דניס, קיים סיכוי שבסופו של המשפט יימצא דניס אשם רק באי-מניעת עבירה, ולפיכך, אין עילה מוצדקת להחזקתו במעצר עד תום בירור המשפט.

בא-כוח המשיבה הגן על החלטתה של השופטת המלומדת; הגם שאת העילה העיקרית להצדקת המעצר ביקש לראות, לא בחשש לשיבוש מהלכי המשפט, אלא במסוכנות הרבה הטבועה במעשים החמורים המיוחסים לעוררים. לדידו, כל ארבעת העוררים היו בבחינת "מבצעים בצוותא" של כל מסכת העבירות. כך אף ביחס לדניס; שבעצם העובדה שצילם את מעשי ההתעללות האכזריים יש משום ראיה לכך שהוא הזדהה עם עושיהם.

6.לא מצאתי שמץ טעם להתערב בהחלטת השופטת המלומדת ביחס לעוררים שחר, ינאי ובאסם. אין ספק ששחר וינאי היו ראשי הפעילים בביצוע מעשי ההתעללות: הם ישבו בחלק האחורי של הג'יפ, השליכו, או ירו, רימוני גז במהלך הנסיעה. כן הטילו רימון הלם. הם אשר העלו לג'יפ, בעל כורחם, עוברי אורח והיכו אותם, וכן שדדו את אחד מהם; והם אשר העלו אל הג'יפ את שני הצעירים אשר חויבו לקפוץ מן הג'יפ במהלך הנסיעה, כשבשני מבין המקרים האלה נגרם מותו של הקורבן. באסם, נהג הג'יפ, נטל חלק יותר מצומצם בתקיפות הפיזיות של המתלוננים, אבל בצדק נקבע לגביו בהחלטת בית-המשפט המחוזי כי יש לראותו כמבצע בצוותא גם של עבירת ההריגה. מגירסתו ברור, כי בעודו נוהג בג'יפ שמע את שחר וינאי מצווים על המנוח לקפוץ מהג'יפ במהלך הנסיעה ואת התנגדותו של המנוח לעשות מעשה זה. בידי באסם היה לעצור את הג'יפ ובכך לסכל - למצער, לנסות לסכל - את המעשה החמור ששני חבריו עמדו לבצע. אך באסם לא נקף אצבע למנוע את המעשה. טענתו, כאילו לא יכול היה לצפות את השלכת המנוח מן הג'יפ במהלך הנסיעה, אינה ראויה להישמע. בצדק ציינה השופטת המלומדת, כי אילוצו של המנוח לקפוץ מן הרכב בזמן הנסיעה לא יכול היה להפתיע את באסם, שהרי במסע הצוהריים באותו היום עשו שחר וינאי מעשה דומה בצעיר אחר, אלא שהמעשה הראשון הסתיים בפציעת המתלונן.

ההכרח במעצרם של שחר, ינאי ובאסם מתבקש לדעתי, בעיקרו של דבר, מחזקת המסוכנות שהמעשים החמורים מקימים על עושיהם. העוררים, כפי שכבר צוין, תכננו את מסעם; הם בחרו ביומם האחרון באזור חברון לביצוע מעשי אלימות והתעללות כלפי עוברי אורח. ההתרשמות הברורה היא שהם פגעו בערבים בשל היותם ערבים ונתונים למרותם כשוטרי מג"ב המתיימרים כביכול להפעיל סמכויות הנתונות להם. מעשיהם מעידים על מסוכנות טבועה ואינני סבור כי מסוכנותם של עוררים אלה נשללת בהרחקתם ממדיהם, מנשקם ומרכבם. עם זאת מקובלת עליי גם הערכתה של השופטת המלומדת, כי שחרורם של עוררים אלה ממעצר מקים חשש שהם ישתמשו בחירותם לרעה, בכך שינסו להדיח עדים ולשבש את מהלכי המשפט. על רקע החיפוי ההדדי שהתקיים, בין העוררים לבין שוטרים אחרים בפלוגה שנכשלו בביצוע מעשים מבישים כלפי תושבים מקומיים, החשש האמור איננו תיאורטי. הוא גם נלמד מן העובדה שבגלל קשר השתיקה חשיפת מעורבותם של העוררים בביצוע המעשים ארכה כארבעה חודשים.

7.להבדיל מהעוררים שחר וינאי, שהצטרפו לג'יפ האמור רק במטרה לפגוע ולהתעלל בעוברי אורח, הרי שהעורר דניס נסע בג'יפ לרגל תפקידו. מן החומר המצוי לא עולה כי דניס נטל חלק פעיל באיזה מן המעשים האלימים, ולהבדיל מבאסם אשר נהג בג'יפ בזמן השלכתו של המנוח מן הרכב, לדניס לא הייתה שליטה למנוע את המעשה. מקובלת עליי הערכתו של בא-כוח המשיבה כי דניס הזדהה עם מעשי העוררים האחרים; והעובדה שקיבל על עצמו לתעד במצלמה את המעללים הרעים מעידה על כך. דניס היה גם שותף לקשר השתיקה וכן לבידוי הראיה שעליה דובר לעיל, אך נראה שחלקו של דניס בפרשת המעשים כולה הוא קטן לאין ערוך מחלקי שלושת האחרים; ולא מן הנמנע, לדעתי, כי דניס היה בבחינת נגרר אחרי חבריו מתוך רגש התבטלות. על רקע ההתרשמות הזאת הגעתי לכלל מסקנה כי במקרהו של דניס ראוי לבית-המשפט המחוזי לחזור ולשקול את ההכרח במעצר לאחר שיקבל תסקיר מעצר אודות עורר זה.

8.העררים בבש"פ 4486/03, בבש"פ 4493/03 ובבש"פ 4591/03 נדחים. הערר בבש"פ 4532/03 מתקבל במובן זה שהליך המעצר המתייחס לעורר דניס אלחזוב יוחזר לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט יורה על הגשת תסקיר מעצר אודות עורר זה, ועם קבלתו ישוב ויבדוק אם קיים הכרח במעצרו של העורר, או שמא ניתן לשחררו בערובה ובתנאים מגבילים. עד למתן החלטה אחרת בעניינו מאת בית-המשפט המחוזי יישאר גם עורר זה במעצר.