בש"פ 4489/14 בן וענונו נ. מדינת ישראל

מונחת לפני בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"ת 18451-06-14, עמ"ת 19207-06-14, כב' השופט ש' פרידלנדר ), אשר קיבל את ערר המדינה על החלטת השחרור של בית משפט השלום (מ"ת 15412-06-14, כב' השופט י' עטר ), והורה על מעצרו של המבקש עד לסיום ההליכים. ברקע – כתב אישום המייחס למבקש החזקה בצוותא של סם מסוג חשיש במשקל של כ- 65 גרם . זאת, כך נראה, בהתבסס על חזקה קונסטרוקטיבית הנובעת לכאורה מכך שהמבקש שהה לצד אדם אחר אשר החזיק את הסם בידיו, ואף נסע עמו במונית.

הסנגורית המלומדת מסתייגת מהחלטת בית המשפט המחוזי, תוך שימת דגש על חלקים מסוימים בהנמקה - למשל: "הצורך לקיים מלחמת חורמה בעיסוק עברייני בסם שלא לצריכה עצמית". הסתייגות נוספת היא שמההחלטה עולה כביכול כי קיים מעין כלל המחייב להורות על מעצרם של המואשמים בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית בכל מקרה ומקרה.

לצורך הכרעה בבקשה זו יודגש כי גם אם עילת המסוכנות היא גבוהה כתוצאה מסוג העבירה – עדיין על בית המשפט לתת את דעתו על נסיבות המקרה. השיקולים המחייבים הם אלו המנויים בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. אף מנקודת מבט זו, דומה כי אין מקום להעניק רשות ערר במקרה הנוכחי. החזקה הקונסטרוקטיבית מבוססת לכאורה על התנהגות המבקש, אשר נראה עומד לצד אדם אחר שהחזיק את הסם בידיו ומיד לאחר מכן נסע עמו ברכב. בנסיבות אלו, נראה כי ישנן די ראיות לכאורה ברף הדרוש לשלב זה של ההליך.

בית משפט השלום התייחס לסוג הסם וכמותו. אך אף לפי גישה זו – לא ניתן להתעלם מנסיבות העושה. המבקש הוא בעל עבר פלילי עשיר, לרבות עבירות סמים שלא לצריכה עצמית. העבירה בוצעה על פני הדברים לאחר שהמבקש הורשע בהליך נוסף, כאשר הדיון בתיק השני נדחה לשם קבלת תסקיר טיעונים לעונש. בנסיבות אלו, לא נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה לא יהא זה נכון להורות על שחרור המבקש למעצר בית. זאת לנוכח נסיבות המקרה, לרבות טיב העבירה המיוחסת למבקש.

הבקשה נדחית.