בש"פ 4490/97 עדנאן עודה נ. מדינת ישראל

1.העורר מואשם בבית-המשפט המחוזי בנצרת בשורה של עבירות סחר בסמים מסוכנים. הראיות נגדו נאספו על-ידי מעקב משטרתי, וכתב-האישום מושתת בנוסף לעדויות קוני הסם, גם על עדויות אנשי המשטרה שצפו בהתרחשויות.

בית-המשפט המחוזי מצא כי ראיות אלה מספיקות למעצר, ולנוכח חומרתן הרבה של העבירות שבהן הואשם העורר הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

מכאן הערר.

2.בדיון בפני צמצם סניגורו של העורר את טענותיו כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לקבוע חלופת מעצר. הסניגור טען כי העורר היה סוכן משטרתי וכי חייו בכלא נתונים בסכנה. בהתחשב בכך מן הראוי היה להורות על תנאי שיחרור מגבילים, לרבות "מעצר בית".

3.איני יכולה לקבל את טענות עורר. העבירות בהן מואשם העורר נמנות עם העבירות שהאישום בהן יוצר חזקת מסוכנות. אכן, חזקה זו ניתנת לסתירה, ובית-המשפט המחוזי אף שגה בסוברו שגם היום חומרת העבירה לבדה דורשת מעצר עד תום הליכים, ובהסתמכו על פסיקה שאינה תקפה עוד לנוכח השינויים בחקיקה ובפסיקה.

יחד עם זאת, חומרת העבירה היא גורם חשוב כנגד קביעת חלופת מעצר, ובאין גורמים אחרים הסותרים את חזקת המסוכנות או, למיצער, המצביעים כי ניתן להסיר את החשש לפגיעה בבטחון הציבור על-ידי קביעת תנאים מגבילים, חומרת העבירה מצדיקה מעצר עד לתום ההליכים.

4.במקרה שלפנינו, עברו הפלילי של העורר, בצירוף המעשים המיוחסים לו והמצביעים על עיסוק קבוע בסחר בסמים, מלמדים כי לא ניתן על-ידי חלופת מעצר להסיר את החשש לפגיעה בבטחון הציבור.

אני גם מבינה כי בכלא ניתנה הדעת לסכנה האורבת לעורר, ודאגו להגן על שלומו על-ידי הפרדה.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערר.