בש"פ 4521/99 בן חמו אברהם נ. מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 90120/99, מפי השופט ע' דוויק, לפיה ייעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. כן מוגש ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 91264/99, מפי השופט ע' מודריק, בה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר במעצרו עד תום ההליכים.

1.בינואר 1999 הוגש נגד העורר כתב אישום, ת.פ.ח 5012/99, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בכתב האישום מיוחסות לעורר עבירות אינוס קטינה בת משפחה, לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין) ומעשים מגונים בקטינה בת משפחה, לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין. על פי המתואר בכתב האישום, בארבע הזדמנויות שונות במהלך השנים 1995-1996 ניצל הנאשם פחדה של בתו הקטינה (להלן: המתלוננת), שהיתה באותו זמן בת 13 שנים, בעל אותה וביצע בה מעשים מגונים שלא בהסכמתה החופשית.

2.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה, ב"ש 90120/99, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב לעצרו את העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המדינה והורה לעצור את העורר. בית המשפט בחן את עדותה של המתלוננת הנתמכת בהודעות של יועצת בית הספר ושל העובדת הסוציאלית, בחוות הדעת הרפואית של המכון הפתלוגי ובהודעות העורר במשטרה.

בית המשפט התייחס לטענות הסניגור כנגד מהימנות עדותה של המתלוננת בציינו, כי בית המשפט אינו נדרש, במסגרת בקשה זו, לשאלת מהימנות הראיות, וכי קיימת תשתית ראייתית מספקת, לכאורה, למעצר העורר עד תום ההליכים. לאור מסקנתו זו קובע בית המשפט, כי:

ההלכה הפסוקה מלמדת כי מעשה אינוס, קל וחומר מעשה המבוצע ע"י אב בבתו, הינו מעשה של אלימות חמורה אשר מקים עילת מעצר עצמאית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו1996-. כל מעשה אינוס, מעשה חדירה לגופו של אדם ללא הסכמתו, הינו מעשה שכזה המקים חזקת מסוכנות חד משמעית ורק לעתים נדירות יוכל מי שמיוחסת לו עבירה שכזו להפריך את המסוכנות הזו. עוד ברור כי חזקת מסוכנות עצמאית קמה גם מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק האמור, שכן מדובר על פגיעה בבני משפחה.

השופט בחן אפשרות לחלופת מעצר אך לאור חומרתן של העבירות והאופי האלים של היחסים בין האב לאשתו ולבתו, יש להימנע מחלופת מעצר. זאת, משום שלדעת בית המשפט קמא, קיימת מסוכנות נמשכת אשר יכולה להעמיד בסיכון הן את האם והן את הבת.

3.ביום 6.6.99 הגיש בא-כוח העורר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בב"ש 91264/99, בקשה לעיון חוזר בעניין מעצרו של העורר. בקשה זו נסמכה בעיקרה על חלוף הזמן מאז נעצר העורר ב11.1.99- ועד לתחילת משפטו שנקבע לאמצע חודש יולי. כן הציג בא-כוח העורר חוות דעת פסיכיאטרית, ולפיה העורר אמנם כשיר לעמוד לדין אך יתכן שמצבו זה ישתנה. ביום 17.6.99 דחה בית המשפט, מפי השופט ע' מודריק, את הבקשה. לעניין חלוף הזמן קובע בית המשפט כי:

בענייננו, הנסיבה החדשה האמיתית היא שחלף זמן לא מבוטל מאז שהמבקש נעצר ורואים רק את תחילת משפטו באמצע חודש יולי הקרוב ואין יודעים מתי המשפט יסתיים.

זו צרה אולי אפילו צרה צרורה במערכת המשפט שלנו. אלא, שאינני יכול לקבל את הדבר כנימוק מספיק כדי לשנות את ההחלטה בדבר המעצר. כמובן אם תחלוף התקופה הנקובה בחוק, ותתעורר שאלת המשך המעצר, מן הסתם תינתן הדעת להמשך הזמן שחלף.

אשר לחוות הדעת הפסיכיאטרית, קובע בית המשפט קמא כדלקמן:

... זו ראיה של צד אחד. אם מתעוררת עכשיו טענת הגנה בדבר מצב נפשי, עשויה לקום ל[משיבה] זכות לבקש בדיקה מצידה ואולי להציג ממצאים רפואיים אחרים. גם אינני בטוח, למקרא, חוות הדעת של הפסיכיאטר, שמצבו הנפשי של ה[עורר] הוא כזה שנשללת אחריותו הפלילית. שהרי, טענת ה[עורר] נסמכת על "טעות במצב דברים" וכעת נוסף לכך, שמצבו הנפשי של המבקש כזה שלא יכול היה לשקול דברים כהוויתם. אינני משוכנע שחוות הדעת של הפסיכיאטר עשויה לשמש בסיס מספיק לתמיכת טענה כזו.

בסיום החלטתו מתייחס בית המשפט לחלופת המעצר שהציע בא-כוח העורר בקובעו כי לאחר שבית המשפט המחוזי כבר בחן אפשרות לחלופת מעצר, ובהעדר שינוי בנסיבות אין מקום לבחון מחדש את האפשרות לחלופת מעצר.

על החלטה זו הוגש הערר שלפניי.

4.לפניי טענה באת-כוח העורר, כי יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר בשל חלוף הזמן מאז נעצר העורר. העורר נעצר בחודש ינואר. בחודש מרץ נקבעו שני מועדים לתחילת ההוכחות, שעתידים היו להתקיים במהלך חודש יולי. אולם, בראשית חודש יולי נתקבלה הודעה מבית המשפט על ביטולם של מועדים אלו. במקומם נקבע רק מועד אחד ליום ה5.9.99-. המשמעות היא, כי העורר יישב במעצר כתשעה חודשים בטרם החל משפטו, וכי המשפט לא יסתיים עד תום תשעה חודשים מיום מעצרו. זאת, מבלי שהיו עיכובים מצד ההגנה. עוד נטען, כי העורר הוא אדם ללא עבר פלילי, והמעשים המיוחסים לו נעשו, לכאורה, לפני כארבע שנים. בנסיבות אלה, פוחתת מסוכנותו של העורר עם חלוף הזמן. כן ניתנה חוות דעת פסיכיאטרית, לפיה העורר מעורער בנפשו. לפיכך, יש לשחרר את העורר לחלופת מעצר. באת-כוח העורר חזרה בפניי על חלופת מעצר בישיבה בירושלים, שהוצעה על-ידה לבית המשפט קמא, ונדחתה.

5.מנגד, טען בא-כוח המדינה, כי העיכוב בתחילת המשפט נבע מיומנו העמוס של בית המשפט, וכי חלוף הזמן כשלעצמו אינו מצדיק את שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בא-כוח המדינה הדגיש, כי גם העורר עצמו הודה, באופן חלקי, בעבירות המיוחסות לו. בהתייחסו לחומרת המעשים המיוחסים לעורר הדגיש בא-כוח המדינה, כי, מעבר למסוכנותו של העורר, הנלמדת מעובדות כתב האישום, קיים גם חשש לשיבוש הליכי משפט בשל האפשרות שאם ישוחרר ינסה העורר לממש את איומיו לרצוח את המתלוננת ואת אשתו (כפי שעולה גם מהודעות הגורמים המטפלים במתלוננת). נטען, כי בעבירות מין נוהג בית המשפט להימנע משחרור הנאשם עד לאחר עדות המתלוננת, ורק לאחר העדות לשוב ולבחון מחדש אפשרות של חלופת מעצר.

6.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר החקירה באתי למסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. הודעות המתלוננת, יועצת בית הספר והעובדת הסוציאלית ביחד עם חוות הדעת הרפואית מקימות תשתית עובדתית מספקת, לכאורה, להרשעתו של העורר. מעשים של אינוס בתוך המשפחה מקימים חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) וסעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, שלא נסתרה בנסיבותיו של מקרה זה. כן קמה עילת מעצר בשל איומי העורר על המתלוננת והחשש לשיבוש הליכי המשפט. לדעתי, אין בחלוף הזמן כדי להמעיט במסוכנותו של עורר זה או בחשש כי ישבש את הליכי המשפט. לאחר עדותה של המתלוננת, ניתן יהיה לשוב ולשקול אפשרות לחלופת מעצר, אם תוגש בקשה כזו.

אי לכך, הערר נדחה. עם זאת, מתבקש בית המשפט המחוזי לעשות מאמץ, ולקבוע מועדים סמוכים ודחופים עד לסיום המשפט.