בש"פ 4525/21 איתן טייב נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

לאיזו ערכאה מסורה הסמכות העניינית לדון בבקשות להארכת תוקף החזקתם של תפוסים משעה שהוגשה עתירת הסגרה – האם לבית משפט השלום, שהוציא את צווי החיפוש שמכוחם נתפסו החפצים עוד טרם שהוגשה עתירת ההסגרה, או שמא לבית המשפט המחוזי בירושלים, שאליו הוגשה עתירת ההסגרה? זוהי השאלה העומדת במרכזן של בקשות הרשות לערור שלפניי.

שתי בקשות רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 1.6.2021 (השופטת א' פינק ) ב-ע"ח 41488-03-21 (להלן גם: בית המשפט המחוזי ), שבמסגרתה התקבל ערר על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 7.3.2021 (השופט ג' אבנון ) ב-ה"ת 9029-10-20 וב-ה"ת 52733-12-20 (להלן: בית משפט השלום ). בית משפט השלום קבע כי משעה שהוגשה עתירת ההסגרה, הסמכות לדון בבקשות להארכת תוקף החזקת התפוסים מסורה לבית המשפט המחוזי בירושלים שלפניו נדונה עתירת ההסגרה; ואילו בית המשפט המחוזי מרכז-לוד קבע כי הסמכות מסורה לבית משפט השלום. מכאן בקשות הרשות לערור.

הרקע הדרוש לעניין

2.

נגד המבקשים ואחרים נוהלו שתי חקירות בצרפת בחשד למעשי מרמה שיטתיים ומתמשכים כלפי גורמים צרפתיים שבוצעו משטח מדינת ישראל. לאחר שמשטרת צרפת פנתה למשטרת ישראל בבקשה לסיוע, פתחה גם האחרונה בשתי חקירות עצמאיות. במסגרת החקירות נעצרו המבקשים, והם שוחררו בהמשך בערובות. כמו כן, מכוח צווי חיפוש שניתנו על ידי בית משפט השלום נתפסו תפוסים רבים, ובכלל זאת נדל"ן, חשבונות בנק, כרטיסי אשראי, מחשבים, טלפונים, החסנים ניידים ("דיסק-און-קי"), כרטיסי SIM , מסמכים ודרכונים. בהמשך הגישה צרפת בקשה להסגרתם של המבקשים, והמחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה פנתה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה להכריז על המבקשים כבני הסגרה (לעיל ולהלן: עתירת ההסגרה ). בסמוך לכך הופסקו פעולות החקירה שנערכו על ידי משטרת ישראל, אולם תיקי החקירה לא נסגרו.

בחלוף 180 ימים מתפיסת המוצגים, ביום 7.10.2020 וביום 23.12.2020, פנתה המשטרה לבית משפט השלום בשתי בקשות להארכת תוקף התפיסה למשך 180 ימים נוספים, וזאת בהתאם לסעיף 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה ), שזו לשונו:

" אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום , על-פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע " (ההדגשה הוספה, ע'ב').

בית משפט השלום העלה מיוזמתו את שאלת הסמכות העניינית לדון בבקשות והורה על זימון המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה לדיונים בבקשות שאוחדו. כמו כן בית משפט השלום הורה על הארכת תוקף התפיסה עד להחלטה בבקשות שלפניו. בהמשך לכך נערכו מספר דיונים בבית משפט השלום בשאלת הסמכות העניינית, והצדדים אף הגישו טיעונים בכתב.

עוד יצוין כי ביום 25.5.2021 הכריז בית המשפט המחוזי בירושלים על המבקשים ב-בש"פ 4525/21 (להלן: טייב ו- אלוש ) כבני הסגרה (תה"ג

34526-08-20, השופטת ח' מ' לומפ ). ערעורים שהגישו טייב ואלוש על החלטה זו עודם תלויים ועומדים לפני בית משפט זה (עה"ס 4315/21 ו-עה"ס 4329/21, בהתאמה). כמו כן, ביום 6.7.2021 הכריז בית המשפט המחוזי בירושלים על המבקשים ב-בש"פ 4603/21 (להלן: בניני ו- זואגי ) כבני הסגרה (תה"ג 14271-06-20, השופטת

ח' מ' לומפ ). לגבי כל ארבעת המבקשים נקבע כי ישהו במעצר בפיקוח אלקטרוני עד להסגרתם בפועל.

החלטת בית משפט השלום

3.

בהחלטתו מיום 7.3.2021 קבע בית משפט השלום כי משעה שהוגשה עתירת הסגרה בבית המשפט המחוזי בירושלים, הבקשה להארכת תוקף החזקת התפוסים תידון בבית המשפט המחוזי בירושלים שלו הוגשה עתירת ההסגרה, ולא בבית משפט השלום. בית המשפט התייחס להחלטה ב-בש"פ 5894/21 מדינת ישראל נ' דיבא (16.9.2020) (להלן: עניין דיבא ), שם נדונה שאלת הסמכות העניינית לדון בתפוסים משעה שהוגש כתב אישום. באותו עניין נקבע כי " משעה שמוגש כתב אישום, הסמכות לדון בעניינם של תפוסים הכרוכים באותו הליך, מסורה בידי הערכאה שאליה הוגש כתב האישום " (פסקה 30). באותו עניין עמד בית המשפט על כך שלשון הפקודה אינה מובילה להכרעה ברורה; והיו אלה, בין היתר, שיקולי אחידות סדרי הדין ויעילות ההליך שהובילו אותו למסקנה האמורה.

בענייננו קבע בית משפט השלום כי " בחינת הסוגיה שלפנינו בכלים הפרשניים ששימשו להחלטה בענין דיבא, מלמדת כי בכל הקשור להליכי הסגרה, קו פרשת המים בכל הנוגע להליכים בתוך מדינת ישראל הוא במועד הגשת עתירה להסגרה ". בית משפט השלום סקר שורה של מאפיינים דומים בין הגשת כתב אישום לבין הגשת עתירת הסגרה. בית המשפט הוסיף וציין כי שיקולי יעילות ואחידות הדינים מתיישבים באופן מובהק עם מתן הסמכות לבית המשפט המחוזי בירושלים, שזו האכסניה שבה נדונות עתירות הסגרה על פי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה או החוק ); וכי קיום הדיון בסוגיית התפוסים הנדרשים להסגרה בבית משפט אחר יסרבל את ההליכים שלא לצורך. עוד צוין כי במצב שבו שתי ערכאות דיוניות יבחנו בנפרד את שאלת דיות

הראיות – בית המשפט המחוזי בירושלים לעניין המעצר, ובית משפט השלום לעניין התפיסה – עלולות להינתן פסיקות סותרות. לנוכח כל האמור נקבע כי משעה שהוגשה עתירת הסגרה, הבקשה להארכת תוקף החזקת התפוסים תידון בבית המשפט המחוזי בירושלים. על מנת לאפשר הגשת ערר על החלטתו לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ולחלופין הגשת בקשות מעודכנות להארכת תוקף התפיסה בבית המשפט המחוזי בירושלים, הורה בית משפט השלום על הארכת תוקף זמנית של תפיסת המוצגים עד ליום 21.3.2021.

החלטת בית המשפט המחוזי

4.

על החלטת בית משפט השלום הגיש היועץ המשפטי לממשלה (להלן: היועמ"ש ) ערר לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. ביום 21.3.2021 הורה בית המשפט המחוזי (השופט מ' תמיר ), בהמשך להסכמות בין הצדדים, על הארכת תוקף החזקת התפוסים עד להחלטה בערר לגופו. ביום 1.6.2021 ניתנה ההחלטה בערר.

בפתח החלטתו התייחס בית המשפט המחוזי לתכלית התפיסה, וקבע כי התפוסים אינם נדרשים לצורך עתירת ההסגרה , שהרי אין כל צורך בהם במסגרת הדיון אם להסגיר את המבוקשים, אם לאו; ובהמשך לכך קבע כי חלף זאת התפוסים נדרשים על מנת להעבירם לצרפת, והודגש כי העברתם תיעשה אך כפועל יוצא של החלטה להכריז על המבוקשים כבני הסגרה, ככל שתתקבל. בית המשפט ציין כי סעיף 21(א)(3) לחוק ההסגרה קובע שהתפוסים יועברו למדינה המבקשת על מנת שישמשו לצורך הוכחה במשפט שיתנהל שם, ככל שכך הותנה בין המדינות לעניין הסגרה; ועוד ציין בית המשפט כי חוק ההסגרה אינו דן בחיפוש, בתפיסה של חפצים או בהארכת התפיסה. בית המשפט הוסיף כי ההליכים הקשורים לחיפוש חפצים ולתפיסתם הוסדרו בפקודה; ובהמשך לכך נקבע כי ניתן להחיל את הוראות הפקודה, הכללים והפרוצדורות שנקבעו בה, גם על תפיסה המתבצעת לצורך העברת תפוסים למדינה זרה.

5.

בית המשפט המחוזי ציין כי אכן ישנן מספר נקודות השקה בין הגשת כתב האישום לבין הגשת עתירת הסגרה, אולם הוער כי בית משפט השלום לא בחן אם לשני ההליכים מאפיינים דומים מבחינה מהותית, באופן שמצדיק לבצע היקש מעניין דיבא למקרה דנן. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבמסגרת בירורה של עתירת הסגרה בית המשפט אינו קובע אם המבוקש אשם, אם לאו. עוד צוין כי שמיעת העתירה אינה כוללת הגשה של מוצגים ושמיעת עדויות, למעט עתירת ההסגרה והנספחים המצורפים לה. לפיכך נקבע כי אין רבותא בכך שבית המשפט הדן בעתירת ההסגרה יכריע בסוגיית תפיסת המוצגים, הקשורה בטבורה לשאלת הצורך בתפוסים להוכחת האשמה. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי בעוד ביחס לסוגיה שנדונה בעניין דיבא אין התייחסות מפורשת בפקודה, הרי בענייננו קיים הסדר מפורש בפקודה – הוא סעיף 35 הקובע כי הסמכות להארכת תוקף החזקת תפוסים, כל עוד לא " הוגש משפט ", מסורה לבית משפט השלום. עוד צוין כי יש אמנם היגיון בטענה שדיון אחוד לפני בית המשפט המחוזי בירושלים בכל הנושאים עשוי לתרום ליעילות; ואולם הוער כי ייתכן שנודע יתרון לכך שדווקא בית המשפט שדן לכתחילה בתפיסה ימשיך וידון בהארכת תוקף החזקת התפוסים, בהיבט של יעילות ואחידות.

לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים למחוק את הערר על הסף מהטעם שמגישו אינו משטרת ישראל. בית המשפט המחוזי הסביר כי משהחליט בית משפט השלום כי הסמכות לדון בבקשה מסורה לבית המשפט המחוזי בירושלים, ממילא הוקנתה סמכות ליועמ"ש, שהוא צד לעתירות הסגרה, לערער על החלטה זו. עוד הוער כי היועמ"ש היה צד להליך שהתנהל בבית משפט השלום, וכי לא הייתה התנגדות שם לצירופו.

לנוכח כל האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את הערר וקבע כי הסמכות העניינית לדון בבקשות להארכת תוקף החזקת התפוסים שהוגשו לאחר הגשת עתירת הסגרה, מסורה לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי הורה כי הבקשות יוחזרו לבית משפט השלום לשם דיון בהן לגופן.

המשך ההליכים בבית משפט השלום

6.

בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי, הוחזר הדיון בבקשות לבית משפט השלום. בהחלטתו מיום 7.6.2021 הורה בית משפט השלום (השופט א' מלמד ) על הארכת תוקף החזקת התפוסים עד להכרעה בבקשות לגופן. בית משפט השלום הורה למבקשים להגיש את תגובותיהם לבקשות להארכת תוקף החזקת התפוסים; המבקשים מצידם ביקשו ארכה להגשת התגובה, וזאת על מנת להגיש בקשות רשות לערור על החלטת בית משפט המחוזי. בית משפט השלום נעתר לבקשות למתן ארכה, ובהמשך לכך הוגשו בקשות הרשות לערור שלפניי.

טענות המבקשים ב-בש"פ 4525/21 – טייב ואלוש

7.

טייב ואלוש מדגישים כי עמדת בית המשפט המחוזי שלפיה אין לקונה בסוגיה שעליה נסבה בקשת הרשות לערור, מקורה בתפיסה מוטעית. יצוין כי טענה זו נטענה ללא פירוט נוסף. טייב ואלוש מוסיפים כי החלטת בית משפט השלום, שלפיה הסמכות לדון בתפוסים מסורה לבית המשפט המחוזי בירושלים שלפניו נדונה עתירת ההסגרה, מביאה למצב של אחידות ומונעת החלטות סותרות. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי בירושלים הוא הגורם שנבחר על ידי המחוקק לדון בסוגיית ההסגרה ובכל הכרוך בה.

טענות המבקשים ב-בש"פ 4603/21 – בניני וזואגי

8.

לטענת בניני וזואגי, כאשר ישנה בקשה להארכת תוקף החזקת תפוסים שכל תכליתה היא הארכת התוקף לצורך העברת התפוסים למדינה המבקשת את ההסגרה (ולא לצורך העמדה לדין בישראל), הערכאה הנכונה לקיום הדיון היא בית המשפט המחוזי בירושלים, וכלל לא ניתן לקיים דיון לפי סעיף 35 לפקודה. לגישתם של בניני וזואגי, הפקודה אינה מסמיכה את המשטרה להעביר את התפוסים לצרפת, ומשכך לא ניתן לצורך זה לבקש את הארכת התפיסה מכוחה. בניני וזואגי מצטטים את סעיף 36 לפקודה, הקובע כי " הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, רשאי בית המשפט, בין בפסק דינו בענין הנדון ובין בצו מיוחד, לצוות מה ייעשה בו... "; ובהמשך לכך הם טוענים כי סעיף 35 לפקודה נועד אך ורק להוות "גשר" לפרק הזמן שבין תפיסת החפץ לבין הגשתו לבית משפט בישראל לאחר הגשת כתב אישום. בהתאם, כך נטען, " משלא קיים אחד מרגליו של הגשר (הגשת כתב אישום בישראל, או בקשה שנובעת מהאפשרות להגשת כתב אישום בישראל) הרי שהתמוטטה גם האפשרות לקיומו של ה'גשר', שכן אין לו כל יעד לגיטימי מבחינת הוראות [הפקודה] ".

בניני וזואגי מזכירים כי סעיף 21(א)(3) לחוק ההסגרה מסמיך את בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, הוא בית המשפט המחוזי בירושלים, להעביר את התפוסים למדינה המבקשת; ומשכך, לטענתם, אך מובן שלאותו בית משפט ישנה סמכות עזר להורות על המשך החזקתם עד להכרעה בעניין העברתם. עוד נטען כי נכון שמי שייצג את המדינה בבקשת הארכת תוקף החזקת התפוסים יהיה בא-כוח היועמ"ש שהוא זה שאמון על הליך ההסגרה ומודע להתקדמותו, ולא נציג משטרת ישראל שאינו מעורב בהליך זה. לטענת בניני וזואגי, נראה כי נציגי היועמ"ש " מעדיפים שמשטרת ישראל תעשה עבורם עבודה זו מול בית משפט השלום, במקום שהם יעשו אותה בפני בית המשפט המחוזי, כפי שההיגיון והיעילות מורים ".

בניני וזואגי מוסיפים וטוענים כי שומה היה על בית המשפט המחוזי למחוק את הערר על הסף, וזאת מאחר שהוא הוגש על ידי " היועץ המשפטי לממשלה ע"י המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה ", ולא על ידי משטרת ישראל. בניני וזואגי סבורים כי הגורם היחיד שיכול להגיש ערר על החלטה לדחות בקשה להארכת תוקף החזקת תפוסים הוא משטרת ישראל שהגישה את הבקשה לכתחילה. הם מפנים בהקשר זה להוראת סעיף 38א(א) לפקודה, הקובע כי " שוטר מוסמך, אדם שהחפץ נלקח ממנו או תובע זכות בחפץ רשאים לערור על החלטת בית המשפט לפי פרק זה "; ולגישתם, מדובר ברשימה סגורה.

טענות היועמ"ש

9.

לטענת היועמ"ש, החלטת בית המשפט המחוזי לא חידשה דבר, וממילא אין העניין בא בגדרם של המקרים הנדירים המצדיקים דיון בגלגול שלישי. נטען כי אין מדובר בסוגיה שלגביה ניתנו הכרעות סותרות בערכאות השונות, אלא בסוגיה שבה ניתנה החלטה אחת יוצאת דופן על ידי בית משפט השלום, ושבית המשפט המחוזי התערב בה והשיב את הדיון למסלול שהיה מקובל בעבר ושתואם את הוראות הפקודה – דיון בהארכת תוקף החזקת התפוסים שדינו להתקיים בבית משפט השלום. היועמ"ש מדגיש כי כל שעשה בית המשפט המחוזי הוא פנייה להוראות הפקודה, הא ותו לא; ועוד נטען כי בית המשפט המחוזי לא יצר הלכה חדשה יש מאין, ואף לא נזקק לפרשנות סעיפי הפקודה, אלא ללשונם בלבד.

היועמ"ש מוסיף כי המבקשים לא השכילו להראות כל נפקות ממשית שתהיה לקבלת טענותיהם, מלבד לעניין הערכאה שבה יידונו הבקשות להארכת תוקף תפיסת החפצים. היועמ"ש סבור כי מטרתן של בקשות הרשות לערור היא לסרבל ולעכב את הליך ההסגרה, שאמור להתנהל במהירות וביעילות. בשולי הדברים מעיר היועמ"ש כי בקשת הרשות לערור שהוגשה מטעם בניני וזואגי היא ברובה העתק של תגובתם לערר שהוגש לבית המשפט המחוזי, וכי לא נמצא בבקשה כל נימוק מדוע ראוי כי הסוגיה תידון בגלגול שלישי.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשות הרשות לערור ובתגובה להן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות.

כידוע, בקשת רשות לערור "בגלגול שלישי" תיבחן לפי אמת מידה מצמצמת, כפי שנקבעה בעניין חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) והוחלה גם בהליכים פליליים (רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל , פסקה 6 (3.3.2005); בש"פ 4451/20 מחיסין נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (9.7.2020)). רשות לערור תינתן במקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או כאשר מתקיימות נסיבות ייחודיות המצדיקות התערבות (ראו מני רבים: בש"פ 3210/21 קראעין נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (24.5.2021); בש"פ 6513/20 אלמלך נ' מדינת ישראל , פסקה 5 (1.10.2020)). המקרה דנן אינו בא בגדרם של חריגים אלה; ואבאר.

11.

עסקינן בחפצים שנתפסו בישראל מכוח צווי תפיסה שיפוטיים. דבר החקיקה המסדיר את תפיסתם של חפצים בישראל ואת ההליך הדרוש לשם הארכת תוקף התפיסה הוא הפקודה. להלן אשוב ואצטט את נוסח סעיף 35 לפקודה, מפאת מרכזיותו לדיון:

" אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום , על-פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע " (ההדגשה הוספה, ע'ב').

כטענת היועמ"ש, השאלה העומדת במרכזן של בקשות הרשות לערור זוכה למענה מפורש בהוראות הפקודה. סעיף 35 לפקודה קובע כי הסמכות העניינית לדון בבקשות להארכת תוקף החזקת תפוסים מסורה לבית משפט השלום; זאת, עד אשר " הוגש החפץ כראיה לבית המשפט ", כאמור בסעיף 36 לפקודה. במקרה דנן החפצים לא הוגשו כראיה לבית המשפט, ומכאן שהסמכות לדון בבקשות להארכת תוקף התפיסה מסורה לבית משפט השלום. עניין לנו בהוראה ברורה ומפורשת, ומכאן שלא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, לא כל שכן פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי; ודי בכך כדי לדחות את בקשות הרשות לערור.

כפי שציין בית המשפט המחוזי, חוק ההסגרה אינו כולל הוראות לעניין תפיסת חפצים המיועדים למסירה למדינה המבקשת את ההסגרה, והוא אף אינו כולל הוראות בנוגע להליך הדרוש לשם הארכת תוקף תפיסתם של חפצים כאלה. סעיף 21(א)(3) לחוק מתייחס אך ל מסירתם של חפצים שנתפסו לידי המדינה המבקשת: " הותנה בין ישראל לבין מדינה זרה בהסכם בענין הסגרה... כי מסמכים וכל חומר אחר שנתפסו אצל מבוקש היכולים לשמש הוכחה נגדו במשפט, יימסרו למדינה המבקשת... ינהגו כמותנה, על אף האמור בחוק זה או בכל חוק אחר ". בהיעדר הוראות ספציפיות בחוק ההסגרה הנוגעות לתפיסתם של חפצים המיועדים להעברה במסגרת הליך הסגרה, לצורך ניהול המשפט במדינה המבקשת, ובהיעדר התייחסות בחוק ההסגרה לכללים ולפרוצדורה הדרושה לשם הארכת תוקף תפיסה כאמור – יש לפנות לפקודה.

12.

כפי שנזכר לעיל, בניני וזואגי סבורים כי מאחר שתכלית הארכת התפיסה בענייננו היא העברתם של התפוסים לידי המדינה המבקשת, לא ניתן לבקש את הארכת התפיסה מכוח הפקודה. דין הטענה להידחות. כפי שכבר נזכר, הפקודה היא דבר החקיקה המסדיר את תפיסתם של חפצים בישראל ואת ההליך הדרוש לשם הארכת תוקף התפיסה. סעיף 35 לפקודה קובע כי הסמכות להאריך את תקופת התפיסה מסורה לבית משפט השלום, והוא אינו מתנה זאת בכוונה להגשת כתב אישום בישראל. אכן, סעיף 36 לפקודה דן במצב שבו " הוגש החפץ כראיה לבית המשפט "; אולם מכך לא נובע כי הגשת החפץ כראיה במסגרת הליך פלילי המתנהל בישראל היא תנאי לתפיסת החפץ מכוח הפקודה. הדבר אינו קבוע בפקודה, ולא הובא כל נימוק משכנע התומך בטענה זו. זאת ועוד: אם, כטענת המבקשים, סעיף 35 לפקודה אינו חל עוד מרגע שהוגשה עתירת ההסגרה – הרי שמשלב זה לא חלה מגבלת זמן של שישה חודשים ביחס לתפיסה, מגבלה המעוגנת בסעיף 35, והמשטרה יכולה לכאורה להמשיך ולהחזיק בתפוסים מבלי להגיש בקשה מתאימה בחלוף שישה חודשים. ברי כי אין לקבל מצב זה, והדבר מהווה טעם נוסף לדחיית הטענה האמורה.

יצוין כי חלקים משמעותיים מהחלטות בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי הוקדשו לניתוח הסוגיה בהתאם לעקרונות סדר הדין הפלילי, כגון יעילות, אחידות ומניעת החלטות סותרות; וכך עשו גם המבקשים. עם זאת, משהסוגיה מוסדרת בפקודה במפורש, אינני נדרשת לתכליתה ולעקרונות סדר הדין הפלילי; זאת, בשונה מעניין דיבא , שהסוגיה שנדונה בו אינה מוסדרת בגדרי הפקודה. וכלשון בית המשפט המחוזי, " בענייננו (שלא כבעניין דיבא , ע'ב') אין לקונה אלא יש הסדר מפורש, שהרי סעיף 35 לפקודה, שמכוחו הוגשו הבקשות לבית המשפט, קובע מפורשות כי הסמכות להארכת תפוסים, כל עוד לא הוגש משפט, מסורה ל'בית משפט השלום' " (פסקה 50 להחלטת בית המשפט המחוזי). ויצוין אגב כך, שזו גם הפרקטיקה הנוהגת מימים ימימה, ולא נמצא טעם מבורר לשנות ממנה.

13.

הטענה שבפי בניני וזואגי שלפיה היה על בית המשפט המחוזי למחוק את הערר על הסף מהטעם שלא הוגש על ידי משטרת ישראל, נדונה אף היא ונדחתה מנימוקי בית המשפט המחוזי שעליהם עמדתי לעיל, ואין לי אלא לאמצם. יצוין אגב כך כי בניני וזואגי לא התייחסו בבקשתם לנימוקי בית המשפט המחוזי בעניין זה, ואין זאת אלא שלא היה בפיהם מענה.

14.

סיכומו של דבר, הסמכות העניינית לדון בהארכת התפיסה מסורה לבית משפט השלום גם לאחר שהוגשה עתירת הסגרה לבית המשפט המחוזי בירושלים. למען הסר ספק יובהר כי איני מביעה עמדה בשאלת העברת התפוסים למדינה המבקשת.

סוף דבר, בקשות הרשות לערור נדחות.