בש"פ 4537/08פלוני נ. מדינת ישראל

רקע

א.

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ברוך) מיום 15.5.08 בתיק ב"ש 90869/08.

ב.

ביום 25.12.07 נעצר העורר יחד עם אחרים, בפרשה שעניינה הונאת המוסד לביטוח לאומי (מל"ל) וחברות ביטוח. העורר, שהוא רופא, נחשד, כאחד מתוך חבורת רופאים, במתן אישורים רפואיים כוזבים. במסגרת הליכי המעצר (ממנו שוחרר העורר ב-28.12.07) הוציא בית משפט השלום ברמלה (השופטת פרנקל) צו איסור פרסום על זהות הרופאים המעורבים - לרבות העורר. בקשה לעיון חוזר שהגישה היחידה החוקרת, נדחתה ביום 13.1.08 (השופט שהם). ביום 14.1.08 הוגש כתב אישום נגד החשוד המרכזי בפרשה (יוסף צמח), בו הוזכר העורר בראשי תיבות וזהותו לא נחשפה. ב-10.4.08 הגישו משיבים 4-2 (עיתון הארץ ושניים מכתביו) לבית המשפט המחוזי בקשה להסרת צו איסור הפרסום.

ג.

ביום 15.5.08 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט ברוך) את הבקשה ביחס לחלק מהמעורבים (בכללם העורר), דחה אותה ביחס למעורב אחד ומחק אותה ביחס לשלושה מעורבים אחרים. לגבי העורר נקבע, כי כתב האישום מייחס לו מעשים חמורים, וכי הוא לא הצביע על "נזק חמור" העלול להיגרם כתוצאה מהפרסום, דבר שהוא אחד מתנאי הדין (ראו להלן). עוד יוזכר, כי בית המשפט התייחס למורכבות נורמטיבית בשאלת הסמכות ביחס להסדר הסטטוטורי השולט על עניינו של העורר: מחד גיסא העורר עצמו חשוד ולפיכך עניינו נשלט על ידי סעיף 70(ה1) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד – 1984, ואל נכון דן בו בית משפט השלום בהליכים שבאו לפניו; ומאידך גיסא, נגד החשוד המרכזי הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי. בנסיבות החליט בית המשפט המחוזי לדון בבקשה בעצמו, תוך יישום אמות המידה הקבועות בסעיף 70(ה1). אציין כאן, כי איני רואה דופי בהכרעה זו בנסיבות. אכן, מחד גיסא יכול היה בית המשפט המחוזי לומר, העורר הוא חשוד, בית משפט השלום דן בעניין הפרסום פעמיים – ישוב וידון בו עם הגשת כתב האישום. מנגד, כיום הפרשה באה לכלל ביטוי בכתב אישום הנדון בפני בית המשפט המחוזי, והוא שיידרש מטבע הדברים לשאלות הכרוכות בתיק, לרבות נושאי פרסום. לא היתה לדידי איפוא מניעה כי

בית המשפט המחוזי ידון גם בנשוא ענייננו.

ד.

(1) בערר הנוכחי על הכרעתו של בית המשפט המחוזי נטען, כי מתקיימים תנאי

סעיף 70(ה1)(1) לאיסור פרסום,לפיהם:

"בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום או פרט אחר מפרטי החקירה, אם ראה כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור ובית המשפט סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני הענין הציבורי שבפרסום".

נטען כי חרף חשיבותה של זכות הציבור לדעת, הנה "כבוד האדם, ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא , פ"ד מג(3) 840, 856 מפי השופט – כתארו אז – ברק). נטען כי בית המשפט קמא קבע - מן הצד האחד - מפורשות, ש"הנזק הצפוי למשיבים (העורר והמעורבים האחרים - א"ר) הוא ברור", אך לא נתן, מן הצד האחר, משקל מתאים לכך שחרף העובדה שהוגש כתב אישום נגד צמח (והוצהר כי בכוונת המדינה להגיש כתבי אישום נגד שניים מהרופאים האחרים), עניינו של העורר עודו תלוי ועומד, וטרם הוכרע לעניין כתב אישום. נטען כי לא נערך איזון ראוי בין האינטרס הציבורי - שאינו משמעותי לשיטתו של העורר, כיון שאינו חשוד בטיפול רשלני או במעשה אחר העלול לסכן את מטופליו, לבין הפגיעה הצפויה בשמו הטוב - אשר לה השלכות על יכולתו לעבוד כרופא, בהווה וגם בעתיד. נטען כי המעשים המיוחסים לעורר בכתב האישום של צמח אינם חמורים, כי לא יוחסו לו אבחנות רפואיות שקריות של המטופלים, וניתנו הסברים לפרטי האישום ששמו נכלל בהם

- לפיהם יתכן שלא נעברו על-ידיו עבירות כל עיקר.

(2) בדיון חזר עו"ד בן נתן על ההסברים שבערר, ולשיטתו את התעודות הרפואיות שעליהן יצא קצפו של כתב האישום (ראו להלן) נתן העורר כדין, ונעשה בהן שימוש בלא ידיעתו, ויש סיכוי שלא יוגש כתב אישום נגדו.

(3) באת-כוח המדינה ציינה, כי בעניינם של שניים מהרופאים המעורבים הוגש או הוחלט להגיש כתב אישום, אך אין עדיין החלטה בעניין העורר. היא ביקשה להמציא לעיונו של בית המשפט את הודעת העורר במשטרה, אך בא-כוח העורר לא הסכים לכך. סוף דבר, באת-כוח המדינה תמכה בהחלטת השופט ברוך.

(4) באת-כוח "הארץ" וכתביו טענה, כי העניין הציבורי בכגון דא גובר על שיקולים אחרים; העניין לציבור הוא במתן אישורים רפואיים על-ידי רופא, לכאורה בלא בדיקת האדם נשוא האישור; והלא בעת עדותו של העורר במשפט יפורסמו דבריו ממילא.

הכרעה

ה.

(1) תחילה השויתי בין אזכורי העורר בכתב האישום נגד צמח ובין תגובותיו בהליך הערר. בהליך דנא כאמור לא הוצגו, בשל התנגדותו, הראיות מתיק החקירה.

באישום הרביעי נטען, כי פלוני שביקש להשיג הטבה ממל"ל במרמה ובזיוף, הציג למל"ל – בין השאר – תעודה רפואית ומרשם מיום 18.5.03 כי נבדק והוא סובל מחום, שיעול וחרחורים. טענת העורר מנגד היא, כי הסביר בחקירתו שהתעודה מורכבת ממלל בכתב-ידו, אך הכותרת כנראה זויפה ולא היתה בכתב-ידו; עסקינן איפוא לשיטתו בתעודה רפואית שהיא זיוף של תעודה מקורית אשר ניתנה על ידו.

(2) באישום השישי נטען, כי צמח המציא לפלמוני שתבע בכזב את המל"ל תעודות רפואיות מאת העורר, שנרשמו לבקשת צמח ללא בדיקה על ידי העורר – תעודה רפואית כי פלמוני סובל מכאבי גב לאחר מאמץ פיסי בעבודה, ותעודה ומרשם כי הוא סובל מכאבי גב, מטופל בזריקות ואינו מסוגל לתפקד. התעודות האחרונות נזכרות גם באישום השביעי. לכך תשובת העורר היא כי בדק אותו אדם בטרם כתיבת התעודות, ועל כן לא היה בכך פסול.

(3)

באישום השביעי , המיוחד כולו לנושא הקשור בעורר, נטענה מערכת יחסים קרובה בין צמח לעורר, ובהמשך נטען כי העורר מסר לבתו של צמח תעודה רפואית המפנה אותה לחדר מיון, לאחר שהשתחררה מבית החולים, כדי לפטרה מתשלום בעבור הטיפול בחדר המיון, וכן כי אחר מסר לצמח 1,000 ₪ בעבור תעודות רפואיות ומרשמים על שם שניים, מבלי שהללו נבדקו על-ידי העורר; יצוין כי חלק מאלה הן מן התעודות הנזכרות באישום השישי. תעודה ומרשם נוספים מטעם העורר ניתנו, כנטען, בעקבות תלונה של אחד ש' בדבר כאבי גב לסירוגין לאחר תאונת דרכים, החמרת מצב וכאבים עזים והפניה לאורטופד, וזאת ללא בדיקה כלל על-ידי העורר. מנגד סייע צמח לעורר כלכלית במתנות והטבות. לזאת משיב העורר, כי הוא היה חברו של צמח, וזה האחרון סייע לו בקליטתו בארץ; וכי התעודה שניתנה לבתו של צמח היתה במקומה במישור הרפואי. ואולם, לא ניתן על-ידי העורר כל הסבר לתעודה הקשורה בש' באשר לכאבי הגב העזים וההחמרה, הנזכרת מעלה. לכך ראיתי ליתן משקל מסוים, ואשוב אליו בהמשך.

ו.

(1) אומר כאן, כי לא בלי היסוס החלטתי בסופו של יום שלא להיעתר לערר. ההיסוס נבע מגישה בסיסית "גנטית" של שמירה על כבודו של אדם ושמו הטוב לבל יהא למרמס. אכן, אין חולק, ואין צורך בראיות הרבה לדבר המחוור כל צרכו, כי חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הם נכסי צאן ברזל של מדינה דמוקרטית, ומדינת ישראל בכלל זה. אך לעומתם עומדת זכותו של אדם, וחשוד בכלל זה, לשמו הטוב, בעולם שהרשע אינו נדיר בו, ושבו הרוח נושבת לכיוון של הטחת דברי בלע. כפי שכתב בעל הפירוש "כלי יקר" ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, רבה של פראג (המאות הט"ו- הט"ז), על הפסוק "ורדף אותם קול עלה נידף" ( ויקרא , כ"ו, ל"ו) "כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי, כי כל אחד שמח לאיד חברו ותהי בפיו כדבש למתוק אם ימצא מקום לדבר בגנות חברו, וכמה נעלבים עובר עליהם כוס זה ואין אומר השב". ואל נכון ציטט בא-כוח המדינה את דבר השופט (כתארו אז) ברק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא , פ"ד מג(3) 840, 856, כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב מכל נכס אחר", ואת דברי השופט (כתארו אז) חשין בבש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6), 658 , 669, כי מה שלגבי קורא העיתון עשוי להיות שולי, "לפלוני יכול הפרסום שיהא מרכז חייו". האהדה הבסיסית היא מטבעה לשמו הטוב של האדם, שהרי "טוב שם משמן טוב" ( קהלת , ז', א'); "ר' שמעון אומר, שלושה כתרים הם, כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהן" (משנה אבות ד', י"ג). בפרסום יש גם סיכוי להלבנת פנים, וכבר אמרו חכמים, והדבר נשכח לא אחת מן הלבבות, כי "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבלי בבא מציעא , נ"ח, ב', וראו גם בבלי סוטה

י', ב')

(2) את המסגרת הנורמטיבית בדין הישראלי קובע כאמור סעיף 70(ה1) לחוק בתי המשפט. ניתח סעיף זה השופט (כתארו אז) חשין בענין תורג'מן הנזכר. בין היתר ציין (עמ' 667), כי לענין הציבורי שבפרסום רובד כללי מובן מאליו כחלק מהליכי בית משפט הדן ככלל בפומבי, ורובד מיוחד, הקשור בנסיבותיו הספציפיות של המקרה. ברי כי בענייננו שלנו הרובד המיוחד הוא בכך שהוגש כתב אישום נגד מי שהסתייע ברופאים להוצאת כספים במרמה מקופת הציבור ונטען כי העורר הוא אחד מהם. מנגד השאלה היא האם ייגרם בפרסום "נזק חמור" לעורר, דבר שהוא היסוד הכרוך באי הלבנת פניו של אדם ובמניעת דימוי ציבורי שלילי (ראו האסמכתאות בפסק הדין תורג'מן , עמ' 670-669). וכדברי השופט חשין - נקודת האיזון בין האינטרסים שרויה בחילוקי דעות בין שופטים במקרים שונים, ו"לא ניתן בידינו מונה-חומרה לנזק העלול להיגרם לחשוד, ואולם אך פשוט הוא כי 'נזק חמור' אין הוא נזק גרדא... אשר לשיקולים לגופם, למותר לומר כי אין הם מהווים רשימה סגורה, וכי כל מקרה ייבחן לנסיבותיו" (עמ' 670). על השיקולים המובאים בחשבון שכגון דא נמנים אישיות החשוד, מצבו המשפחתי, מקום עבודתו וסוג העבירה וחומרתה, ו"כן יכול שיהיה משקל לראיות שנאספו אל תיק המשטרה. אם משקלן קל כנוצה, תיטה הכף אל עבר אי-פרסום, שכן אפשר שלא יוגש כלל כתב-אישום בעוד שהנזק שייגרם מן הפרסום יהא כבד מנשוא, ולהפך - במקרה שהראיות בו מבוססות וכבדות משקל הן" (עמ' 671).

(3) עוד נדרש לעניין זה בית המשפט בבש"פ 5153/04 פלוני ידיעות אחרונות

פד' נ"ח(6) 933 (השופט לוי); בין היתר צוין (עמ' 939), כי סעיף 70(ה)(1) מעגן "איזון בין כבודו של חשוד לבין זכות הציבור לדעת וכן חופש הביטוי - מושרש עמוקות בשיטת המשפט הישראלית" . ראו גם בדברי ההסבר לסעיף 70(ה1) הצעות חוק

תשנ"ט, 458, 474.

(4) לאחרונה ניתח השופט פוגלמן בהרחבה הוראת חוק מקבילה שבסעיף 70(ד), אשר עניינה פגיעה בפרטיות, (בע"א 4963/07 ידיעות אחרונות נ' עו"ד פלוני (לא פורסם), וראו גם האסמכתאות דשם). גם בסעיף זה מופיעה לשון חומרה, והטלת האיסור תיתכן רק "לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות" (הדגשה הוספה - א"ר), וכדברי השופט פוגלמן, (פסקה 10) "השאלה אם פגיעה בפרטיות עולה לכדי פגיעה חמורה תיבחן בשים לב לאופי המידע הפוגע. ככלל, ככל שהמידע מתייחס לעניינים המשתייכים לליבת המונח פרטיות, תגבר הנטיה לראות בפגיעה חמורה" כך, בשינויים המחויבים, בנידון דידן. סופו של יום, הדברים נבחנים נוכח מגוון השיקולים בכל מקרה לגופו.

(5) אכן, העורר מצוי במצב שהוא "מצב ביניים", כדברי בא כוחו, קרי, עודו "בין שמיים וארץ" - בין אפשרות של אישום לאפשרות סגירת התיק, אך מכל מקום, בהנחה שלא יבוא הנאשם צמח לידי הסדר טיעון, יעיד העורר במשפטו.

ז.

(1) במקרה דנא, כאמור, תשובות העורר אינן מוסבות על כל אזכוריו בכתב האישום (הזכרתי מעלה את האישום השביעי, באשר לש'). שנית, העורר לא הסכים כי אקרא את הודעתו

במשטרה (זו שביקשה

התביעה להציג), וכזכור בענין תורג'מן

נקבע בעליל כי יכול שיהא משקל לעניין הראיות וממשותן הלכאורית. משלא ניתן לי הדבר, לא יכולתי איפוא להתרשם באשר לממשות חששותיו של העורר, ללא כלים לבדיקה נוספת. הרוצה להגן על שמו, צריך שיאפשר לבית המשפט לבחון את רוחב היריעה, כפי שייעשה בנסיבות משפטיות מסוגים שונים.

(2) ועוד, המחוקק ביקש למנוע "נזק חמור" לשמו הטוב של אדם, יכול אדם לומר שכל נזק לשמו הטוב הוא "נזק חמור", אך המחוקק הוסיף את המונח "חמור", מתוך הנחה שכל פרסום לא חיובי יש בו נזק כלשהו לשם הטוב, ואילו התוספת של "חמור" אומרת דרשני, ומצביעה על רמת חומרה שבנזק, וברי כי יש צורך להציג חומרה כזו ולשכנע בה. כפי שכתב השופט קמא, אין טענה ספציפית לגבי "נזק חמור" שייגרם לעורר במקום עבודתו, ולמעבידיו בודאי ידוע דבר החקירה שהתנהלה.

(3) סוף דבר, איני רואה מקום במאזן השיקולים להיעתר לערר. על כן בידי המשיבים 4-2 לפרסם את שם העורר. ואולם, אבקש להוסיף את אלה. העורר עודו בחינת חשוד, וגם אם לא הניח לבית המשפט לעיין בראיות כדי ללמוד על טיב טענותיו, עדיין חזקת החפות עומדת לו (היא תעמוד לו גם אם יוגש אישום, כל שכן אם לא יוגש). במחוזותינו חזקת החפות הופכת לא אחת לקליפה ריקה, כי האדם מורשע בתקשורת. אכן, לא עסקינן בדמות ציבורית, וספק אם ירבו העוסקים בו בציבור יתר על המידה אף אם יפרסמו המשיבים מן העיתון את שמו - ואין הם חייבים לפרסם, אף אם רשאים הם - אך לו משפחה וחברים; על כן הגון יהיה וראוי יהיה, וגם נכון אתית, אם בבוא המשיבים מן העיתון לשקול פרסום על פי כתב האישום נגד צמח, יאפשרו לעורר להביא את תגובתו לאמור בכתב האישום, כגון כפי שעשה כאן, כך שגם יומו הציבורי שלו עצמו יינתן לו אל מול יומו הציבורי מפי כתב האישום כנגד צמח. ולבסוף, אם יוחלט לבסוף כי לא יוגש כתב אישום נגד העורר (וכמובן אין לי כל דעה על כך, ומניח אני בשכל הישר כי אם יוחלט על כתב אישום יהא מי שיפרסמנו) - אף לסגירת תיק יש מקום שיינתן ביטוי בעיתון.

ח.

איני נעתר איפוא לערר, בנתון להערות האמורות.