בש"פ 4546/02 אברהם גיאן נ. מדינת ישראל

1.העורר עומד לדין בעבירות של הצתה, לפי סעיף 448 רישא לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

על-פי הכתוב בכתב האישום, הצית העורר, יחד עם אחר, מסגריה השייכת לערבי, בשכונת מגוריו, שכונת בית ישראל בירושלים. השניים פרצו ארון שהיה מחוץ לדלת המסגריה, הוציאו מתוכו חומרי צבע דליקים, שפכו את הצבע והציתו אותו באמצעות מצית שהביא עמו העורר. כתוצאה מההצתה נגרם נזק לדלת המסגריה, לארון הצבעים ולרכוש אחר. מאוחר יותר באותו הלילה, סיפק העורר, לשותפו לדבר עבירה, שלושה מיכלים, שכל אחד מהם הכיל ליטר של סולר, וזאת בידיעה, כך נכתב בכתב האישום, כי שותפו התכוון להצית, באמצעות החומר הדליק, בתי עסק של ערבים. עוד קודם לכן, כך נכתב בכתב האישום, הדביק העורר על דלתות בתי עסק בשכונה, שרובם משתייכים לערבים, כרוזי הסתה כנגד בעלי העסקים, ובהם הקריאה: "אויבים מגרשים ולא מפרנסים".

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום משפטו, משקבע, כי המדובר בפעילות של הצתה על רקע לאומני. "הימים ימים קשים המה - כך קבע בית המשפט המחוזי - וכשם שאין מנוס ממעצרם של בני מיעוטים בגין פעולות על רקע לאומני, כך גם דינם של יהודים. יש ראיות לכאורה נגד העורר. האש דרכה להתפשט ואין לה גבולות".

2.כנגד החלטה זו מופנה הערר. בא-כוח העורר מדגיש את עברו הנקי של העורר ואת התנהגותו הטובה בעבר, והוא סבור, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שנמנע מלשקול את האפשרות להמיר את המעצר בחלופה אחרת; חובה זו חלה על בית המשפט, כך מדגיש הסנגור, גם מקום בו מוכחת מסוכנותו של הנאשם. הסנגור מדגיש, כי ראשית המעשה בשידול של בעל עסק יהודי שביקש לפגוע בתחרות שקמה לו מצד בעלי עסקים שונים, שהינם ערבים. בעל אותו עסק, כך גורס העורר, הוא שנתן בידיו את כרוזי ההסתה, ושכנע אותו כי מדובר בפעילות אידיאולוגית נגד ערבים.

בגרסה זו אין כדי להועיל לעורר. ניצול איבה אתנית כדי להלחם במתחרים מסחריים הוא מעשה מכוער בשל עצמו והוא ראוי לכל גינוי. במקרה זה, מלמדות הראיות לכאורה, פגשה המטרה הבלתי ראויה, של בעל העסק המתחרה, באידיאולוגיה הלאומנית של העורר. הדבר בא לכלל ביטוי, תחילה, בהדבקת הכרוזים המסיתים להחרים את בעלי העסקים הערבים, ובסמוך לאחר מכן, במעשים מסוכנים של שליחת אש בעסקים. ההסתה הפכה להצתה, והדיבור - למעשה.

העורר אינו עומד לדין על דברים שאמר, כי אם על מעשים שעשה. אולם אלה מלמדים על אלה, ומעוררים את החשש כי העורר אינו מהסס מלחצות את הגבול שביניהם. כפי שקבע בית משפט זה לא אחת, נגע זה של אלימות על רק אידיאולוגי יש לבער מיד ומלכתחילה, ודינם של הנוקטים באלימות מסוג זה להיעצר עד תום משפטם, בהעדר נסיבות מיוחדות.

3.אשר לטענה, כי גם בהתקיים חשש למסוכנות יש צורך לבחון את האפשרות להמיר את המעצר לחלופה אחרת - גם לטענה זו אין מקום במקרה זה. אכן, בית המשפט המחוזי לא שקל חלופת מעצר קונקרטית במקרה זה, אלא שהוא גם לא היה צריך לעשות כן משבא לכלל מסקנה, כי אין כלל מקום לבחור בחלופה אחרת למעצר בנסיבות העבירה והמקרה. בקביעה עקרונית זו אין פגם, כאמור, והתוצאה היא שהערר נדחה.

נראה, כי בשל עמדתו של העורר כפי שבאה לידי ביטוי בחקירתו ניתן לסיים את המשפט עצמו בתוך זמן קצר יחסית, ובכך למנוע מעצר, טרם משפט, לתקופה ארוכה.

הערר נדחה.